רע"פ 2373/12 דוד חננייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעפ"ג 25736-12-11 (כבוד הנשיאה ד' ברילנר והשופטים ג' קרא ו -ח' כבוב ) מיום 27.2.2012, אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 4931-08, כבוד השופט י' יצחק ) מיום 2.11.2011.

המבקש הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו בעבירות של פריצה לרכב, פריצה ונטישה במקום אחר. במסגרת גזר הדין, החליט בית משפט השלום שלא למצות את הדין עם המבקש, ולא להפעיל עונש מאסר מותנה שנגזר עליו בהליך קודם. בית המשפט שקל לקולה את הודאתו ואת ההשלכות הקשות שיכולות להיות למבקש מריצוי עונש מאסר בפועל. על בסיס זה, גזר בית המשפט עליו קנס בסכום של 2,000 ש"ח, והאריך את עונש המאסר המותנה לתקופה של שנתיים.

על קולת העונש הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחן את השיקולים לקולה ולחומרה בעניינו של המבקש. לקולה, עמד בית המשפט על כך שהמבקש הודה בעבירות שיוחסו לו. לחומרה, עמד בית המשפט על כך שהעבירות בוצעו בסמיכות לסיום משפטו הקודם של המבקש, על חוסר שיתוף הפעולה שלו עם רשויות המבחן, ועל חומרת העבירות. משכך, הפעיל בית המשפט המחוזי את עונש המאסר המותנה בין 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, וגזר עליו שמונה חודשי מאסר נוספים בגין העבירות נשוא ההליך הנוכחי אשר ירוצו בחופף. לצד זאת, גזר בית המשפט על המבקש שישה חודשי מאסר על תנאי. את רכיב הקנס בגזר הדין הותיר בית המשפט על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

במסגרת הבקשה, טוען המבקש כי ההליך מעורר שאלה עקרונית, הוא שאלת המשקל היחסי שיש לתת לשיקולים שונים במסגרת הענישה. לחילופין, טוען המבקש כי מדובר במקרה בעל היבט אנושי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. במסגרת זו, טוען המבקש כי יש להתחשב בפער הענישה בין שתי הערכאות.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, ובהליכים הקודמים בעניינו של המבקש, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, בקשת רשות ערעור תתקבל רק במקום בו מעוררת הבקשה סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה או במקרים חריגים בהם ימצא בית המשפט לנכון לקבלה משיקולי צדק ( ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל סוגיה כללית מהסוג האמור, ואף אינה מצדיקה את קבלתה משיקולי צדק.

העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט לא קבע כל הלכה חדשה בעניין אופן האיזון בין השיקולים השונים בגזר הדין, כי אם ישם את ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה, וקבע כי בנסיבותיו הספציפיות נתן בית המשפט השלום משקל חסר לשיקולי הגמול וההרתעה. יצוין, כי ככלל, למעט מקרים של סטייה חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, אין די בטענות ביחס לחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור ( רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)).

בהמשך לאמור, לא מצאתי כי המקרה הנוכחי מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי. המבקש הפגין חוסר נכונות לשוב למוטב, ושב וביצע עבירות זמן קצר לאחר שנשפט בתיק קודם, על כך עליו לתת את הדין, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.