רע"פ 2380/08 מוחמד זחאלקה נ. מדינת ישראל

המבקש, רואה-חשבון במקצועו, הועמד לדין בבית-משפט השלום בחדרה באשמת שימוש במסמך מזויף וזיוף בכוונה לקבל דבר במרמה. היה זה לאחר שהגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי לידה עבור אשת חברו, לגביה נטען כי עבדה במשרדו, ולתמיכה הציג שבעה תלושי משכורת אותם זייף. בית-משפט קמא, לאחר שנתן את דעתו על נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שהשתקפו בתסקיר מטעם שירות-המבחן, החליט שלא להרשיעו והסתפק בחיובו בביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות, וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. ערעור שהגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בחיפה התקבל, ועל יסודו של ניתוח נורמטיבי והשוואתי של פסקי-דין שניתנו בנסיבות דומות, נקבע כי הימנעות מהרשעה אינה מתחשבת די הצורך בשיקול של הרתעת הרבים.

בבקשה שבפני, וענינה להתיר קיומו של ערעור נוסף, שב המבקש ומתמקד בנסיבותיו האישיות ובפרט בחששו מפני פגיעה במשלח-ידו בעקבות ההרשעה. הוא מוסיף ומסביר, כי על אף שאותה אישה לא עבדה במשרדו, דמי הביטוח הלאומי עבורה שולמו מדי חודש בחודשו. ועוד, אותה אישה הועמדה לדין אף היא, אך עונשה נגזר בלא שהורשעה, ובכך הופלתה לטובה ביחס למבקש.

כידוע, כדי לקבל רשות לערער על המבקש לצלוח משוכה גבוהה, היינו, להראות כי ענינו מעורר שאלה כללית שההכרעה בה דרושה לפיתוח המשפט, או שנגרם לו עיוות דין המחייב תיקון. לא זו, גם לא זה, מתקיימים במקרה שבפני. ענינו של המבקש נבחן בשתי ערכאות, שכל אחת מהן שקללה אחרת את נסיבותיו אל מול הרציונלים המצויים בבסיסה של הרשעה בפלילים. כל אחת מן התוצאות אליהן הגיעו ערכאות קמא – הגיונה בצדה, אך בפער בין השתיים, כשלעצמו, אין כדי להקים עילה לבחינה שלישית במספר של הפרשה. התוצאה היא, אפוא, כקביעתה של ערכאת הערעור, ובה לא ראיתי כל מקום להתערב.

מטעם זה, אני דוחה את הבקשה.