רע"פ 2386/08 אוסמה האדר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ 1530/05) בגין עבירה של שימוש בכל מרמה ערמה או תחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ); עבירה של שימוש בכל מרמה או תחבולה במטרה להתחמק או להשתמט ממס, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ); עבירה של אי עשיית המוטל על אדם לעניין רישומו כעוסק, לפי סעיף 117(א)(4) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של אי הגשת דוחות במועד שיש להגישם לפי החוק, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף; עבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות או רשומות אחרות שהיה עליו לנהל, לפי סעיף 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף; ועבירה של אי הוצאת חשבוניות מס למרות שהיה עליו להוציאן, לפי סעיף 117(א)(13) לחוק מס ערך מוסף.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בשנים 2003-2004 ניהל המבקש עסק למכירת דלקים בירושלים, מבלי שנרשם כנדרש לפי חוק מס ערך מוסף, ומבלי שניהל פנקסי חשבונות שהיה עליו לנהל על פי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה. עוד נטען בכתב האישום כי המבקש לא הוציא חשבוניות מס ללקוחותיו על אף שהיה חייב להוציאן על פי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה. עד להגשת כתב האישום המבקש לא הגיש אף דו"ח למע"מ או למס הכנסה בנוגע לעסקאות שביצע מתוך כוונה להתחמק מתשלום מע"מ ומס הכנסה. סכום הכנסותיו עליהן לא דיווח המבקש בתקופה האמורה הינו 1,622,546 ש"ח לא כולל מע"מ, גובה המע"מ שלא הועבר לרשויות הינו 290,083 ש"ח.

ביום 14.6.2006 הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא השופט ש' פיינברג ) את המבקש על יסוד הודייתו בעבירות שיוחסו לו.

בטרם מתן גזר דין נתבקש בית המשפט על ידי בא כוחו של המבקש, שמונה לו מן הסנגוריה הציבורית, כי יוגש תסקיר קצין מבחן וכי תוגש חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות. המבקש לא יצר קשר עם שירות המבחן ועם הממונה על עבודות השירות, ונמנע מלהתייצב לדיון בבית המשפט. עקב כך ניתנה החלטה על התליית ההליכים, והוצא כנגדו צו מעצר. כשנה מאז הודייתו נעצר המבקש, וחודשו ההליכים כנגדו, לאור זאת התקיים דיון בטיעונים לעונש מבלי שנערכו דו"חות של שירות המבחן והממונה על עבודות השירות.

ביום 14.2.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש 21 חודשי מאסר בפועל;

ו-9 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירה על פקודת מס הכנסה או על חוק מס ערך מוסף.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40466/07). המבקש ביקש בין היתר לחזור בו מהודייתו מחלק מסעיפי כתב האישום.

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה מ' ארד , והשופטים י' עדיאל ו מ' מזרחי ) דחה את הערעור, וקבע כי במקרה הנדון, לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מן ההודייה לאחר גזירת הדין. בית המשפט קבע כי מפרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום עולה כי המבקש הבין את האישום והודה בעובדות כתב האישום המתוקן. לעניין העונש קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה, ונוכח מחדליו החמורים, אין מקום להתערב בעונשו .

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את ערעורו לעניין גזר הדין. לטענתו קיים פער בין גישת בית משפט השלום עת מצא לנכון לשלחו לממונה על עבודות השירות, לבין עונש המאסר בן 21 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בסוף התהליך, לטענת המבקש יש לתת משקל להתפתחות הדיונית הנ"ל, ולמשמעות שבשליחתו לממונה על עבודות השירות, כך שתוביל להקלה בעונשו, וכי יש בהפנייתו לממונה על עבודות השירות בכדי להצביע על כך שבמידה וימצא מתאים ישקול בית המשפט לגזור עליו עונש שניתן לריצוי בעבודות שירות. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות, וכי בעונש שהוטל עליו יש סטייה ניכרת ממדיניות הענישה.

המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לטענתה בקשת רשות הערעור אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לטענתה גם לגופו של עניין אין בבקשה כדי ללמד על שגגה שנפלה תחת ידו של בית המשפט המחוזי, שכן עונשו של המבקש לא חרג ממסגרת מדיניות הענישה המקובלת, במקרים מסוג זה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. חומרתן של העבירות, ריבוין, והעובדה שהפעילות הוסתרה מרשויות המס, חייבו במקרה זה ענישה מחמירה, לזאת יש להוסיף את מחדליו של המבקש באי התייצבותו בפני שירות המבחן ובפני הממונה על עבודות השירות. עיון בפסק-דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.