רע"פ 2423/12 שרון כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 40856-12-11, כבוד השופט ר' בן-יוסף , מיום 9.2.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח. בית המשפט לתעבורה (תת"ע 37688-09, כבוד השופט ע' נהרי ) הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו עונש של קנס בסך של 2,500 ש"ח, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים, הפעלת עונש מותנה של שישה חודשי פסילה, בחופף, וכן שבעה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש נהג ללא רשיון נהיגה תקופה ארוכה של כארבע שנים, וזאת כאשר היה תלוי ועומד נגדו עונש פסילה מותנה ולאחר שקיבל בעבר דו"חות בגין אותה עבירה. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקש עשה דין לעצמו והוסיף ונהג למרות שקיבל דו"חות על נהיגה ללא רשיון. בית המשפט דחה את טענת המבקש בנוגע לזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה, שכן חלוף הזמן הוא באחריות המבקש, שלא התייצב לדיונים וביקש דחיות חוזרות ונשנות. עוד התייחס בית המשפט לעברו התעברותי המכביד של המבקש הכולל עבירות רבות בעלות אופי בטיחותי. מבחינת נסיבות לקולה, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש ולעובדה שהוא מחזיק כיום ברשיון נהיגה בתוקף.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, בקובעו כי לא מצא עילה להתערב בגזר הדין.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לטענתו, הבקשה מעלה שאלה עקרונית הנוגעת למדיניות הענישה הראויה בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף. המבקש טוען כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שלא נענה לבקשתו להאריך את עונש הפסילה המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו חלף הטלת עונש של פסילה בפועל. לטענתו, הדגש בתיקים מסוג זה, בהם מדובר ברשיון נהיגה שפג תוקפו, צריך להיות על האלמנט המניעתי. לטענתו, כיוון שהוא הוציא רשיון נהיגה תקף, יש מקום להקל בעונשו ולהסתפק בעונש מותנה בלבד.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן לטעמי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מקל בנסיבות המקרה.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

כפי שקבע בית המשפט לתעבורה, המבקש עשה דין לעצמו, תוך זלזול בשלטון החוק וסיכון הנהגים האחרים בכביש, כאשר בחר לנהוג ברכבו, במשך תקופה ארוכה, ללא רשיון נהיגה בתוקף. לא רק זאת, אלא שמכתב האישום עולה כי המבקש נהג גם ללא פוליסת ביטוח תקפה. בנסיבות אלה, ולנוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, העונש שהוטל עליו הוא עונש מקל ובית המשפט לתעבורה הלך כברת דרך לקראתו בכך שלא הורה על הפעלת עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו באופן מצטבר. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.