רע"פ 2428/06 יהושע ויזל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 7306/99) בגין שלושה אישומים שונים הכוללים את העבירות הבאות: שתי עבירות של עזרה לאחר להשמיט הכנסות, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: פקודת מס הכנסה), שלוש עבירות של מסירת אימרה כוזבת בכוונה לעזור לאחר, לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה, שלוש עבירות של עזרה לאחר להתחמק ממס במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה, שתי עבירות של השמטת הכנסות, לפי סעיף 220(1), שתי עבירות של הכנה וקיום רשומות כוזבות, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה, שתי עבירות של מרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה וכן עבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 ביחד עם 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען באישום הראשון, המבקש היה חוקר פרטי ובעלים של משרד חקירות. הנאשם השני בתיק זה, דורון אהרונוב (להלן: דורון), היה שותפו בין השנים 1995-1997. נטען, כי השניים פעלו במסגרת שותפות רשומה מבלי לדווח לרשויות המס על קיום השותפות. כן נטען, כי המבקש סייע לדורון להשמיט הכנסות ולצורך זה מסר אימרה כוזבת ולא דיווח על השותפות ועל השותף בדין וחשבון השנתי שהגיש למס הכנסה. לפי הנטען באישום השני, המבקש דיווח על דורון כעובד שכיר ולא דיווח על השותפות בדין וחשבון השנתי שהגיש למס הכנסה. כן נטען, כי המבקש עשה שימוש בחשבוניות כוזבות שהופקו כביכול על-ידי אדם בשם לוין בגין שירותים משפטיים שניתנו לשותפות, בעוד שבפועל לא ניתנו שירותים שכאלה והחשבוניות נועדו להגדיל באופן מלאכותי את הוצאות השותפות ובכך לסייע לה להשתמט מחלק מהמסים המתחייבים. לפי הנטען באישום השלישי, המבקש עשה שימוש בטופס פטור מניכוי מס במקור, לפיו אושר לו פטור מלא מניכוי מס במקור. את הטופס המזויף הגיש המבקש לבנק לאומי שהיה אחד מלקוחותיו. בפועל לא אושר למבקש הפטור ולא הונפק לו האישור המבוקש.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' אמסטרדם) הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו וגזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום גזר-הדין עבירה על סעיפים 220(1), 220(2), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה; 6 חודשי מאסר על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור תוך שלוש שנים מגזר-הדין עבירה על סעיף 418 או 420 לחוק העונשין וכן קנס בסך 20,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) ציין בראשית פסק-הדין, כי הצדדים הסכימו להצעת בית-המשפט לפיה המבקש יזוכה בסעיפים 6 עד 10 לאישום השלישי שבכתב האישום נגדו וכי יתר הכרעת הדין תישאר בעינה. לעניין העונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוא מוצא מקום לקצר את תקופת המאסר שהוטלה על המבקש ל-9 חודשי מאסר בפועל מהשיקולים הבאים: ראשית, משום שעל דורון שהיה הסיבה והמסובב לכל העבירות, הוטלו רק שבעה חודשי מאסר בפועל, בעוד שעל המבקש נגזר עונש של 15 חודשי מאסר בפועל. שנית, מתוך התחשבות בכך שהמבקש שילם את מיסיו בעוד שדורון לא עשה כן. שלישית, משום זיכויו של המבקש בעבירה אחת והצורך שעובדה זו תשתקף בענישה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש הן להרשעה והן באשר לחומרת העונש. באשר להכרעת הדין מעלה המבקש טענה, כי המשיבה כלל לא הראתה כל חובה שבדין, כי היה על המבקש לדווח על קיום שותפות וכי בפועל לא היו המבקש ודורון שותפים, אלא רק עבדו בשיתוף. באשר לחשבוניות המזויפות, טוען בא-כוחו של המבקש, כי המבקש ביקש מדורון חשבוניות חסרות וזה הביא לו חשבוניות והוא מבלי לבדקן העבירן לרואה החשבון. באשר לעונש, נטען כי בית-המשפט המחוזי לא הפחית מעונשו במידה מספקת מעונשו של המבקש, שכן העבריין העיקרי נענש ברמה פחותה מאשר המבקש.

מנגד טוען בא-כוח המבקש, כי בקשת רשות הערעור עוסקת בעיקרה בטענות בנוגע להרשעה אותן יש לדחות על הסף, נוכח חזרת המבקש מן הערעור על ההרשעה בבית-המשפט המחוזי. באשר לטענתו של המבקש לגבי חומרת העונש, הרי שיש לדחותה מכיוון שבית המשפט המחוזי כבר הקל בעונשו של המבקש והן משום שהמבקש אינו מצביע על טעם שיצדיק בעניינו חריגה מן הכלל לפיו לא ניתנת רשות ערעור פלילי בגין חומרת העונש ועל כן גם דין טענה זו להידחות.

דין בקשת רשות להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. באי-כוח הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יזוכה המבקש מעובדות 6 עד 10 לסעיף האישום השלישי ויתר הכרעת הדין תישאר בעינה. בהתחשב בהסכם זה אשר במסגרתו ויתר המבקש על טענותיו לעניין ההרשעה בשאר הסעיפים שיוחסו לו, הקל בית-המשפט המחוזי בעונשו ולא דן כלל בעניין הרשעתו. מכאן, שאין כל מקום שבא-כוחו של המבקש יעלה שוב טענות בנוגע להרשעה ואני דוחה טענותיו בעניין זה.

באשר לטענות המבקש לענין חומרת העונש הרי הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

העבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות מס חמורות ועל בתי-המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 16.3.06, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין מבוטלת בזאת.

על המבקש להתייצב ביום 19.11.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.