רע"פ 2433/05 מרדכי מזרחי נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבודות ללא היתר, בכך שבנה מבנה בשטח של 24.4 מ"ר בלא היתר כדין. בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' אחימן) זיכה את המבקש מהעבירה שיוחסה לו, בקובעו כי הוכח אמנם שהמבנה נשוא כתב-האישום נבנה ללא היתר, אולם לא הוכח כי המבקש הוא האחראי לביצוע עבודות הבנייה. בהקשר זה ציין בית-המשפט כי המשיבה נסמכה על עדות המהנדס דוד אלישקוב (להלן: אלישקוב) אשר סיפר כי פגש בסמוך למבנה אנשים שסיפרו לו כי שכרו את המקום מהמבקש, אולם חלק זה של העדות מהווה עדות שמיעה בלתי קבילה ולפיכך אין להתחשב בו. עוד ציין בית-המשפט כי אלישקוב העיד אמנם שהמבקש הודה בפניו בכתב שבנה את המבנה, אך למחרת נטל ממנו את המכתב וברח, ואלישקוב לא זכר לפרטיו את מה שנכתב באותו מכתב. על כן, כך קבע בית-המשפט, לא ניתן לקבוע ממצא לפיו המבקש הודה בפניו באחריותו לבנייה.

2.המשיבה ערערה על הזיכוי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובית-המשפט (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) קיבל את הערעור ברוב דעות, בניגוד לדעתה החולקת של השופטת שיצר. בית-המשפט קבע כי אלישקוב זכר היטב שהמבקש הודה בפניו בביצוע הבניה, אף שלא זכר בדיוק את מילותיו, ולפיכך היה מקום לראות בדברי המבקש לאלישקוב הודיית-חוץ מכוח סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לצורך הרשעת המבקש מכוח הודייתו נדרש "דבר-מה נוסף", וזה נמצא לו הן בהתנהגותו של המבקש למחרת היום, עליה העיד אלישקוב, בלוקחו את מכתב ההודייה, והן בהתנהגותו על דוכן העדים, בכך שסירב לענות באופן ענייני לשאלות באת-כוח המשיבה. בית המשפט ציין כי ניתן לראות בהתנהגותו זו של המבקש "הימנעות מלהעיד", כאמור בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, והוסיף כי המבקש מנע במכוון את קיום החקירה-שכנגד, ולפיכך יש לראות את עדותו כאילו לא ניתנה כלל. נוכח פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הוחזר הדיון לבית-המשפט לעניינים מקומיים, לשמיעת טיעונים לעונש ולמתן גזר-דין, וזה הטיל על המבקש קנס בסך 6,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו וכן אגרה בסך 643 ₪. עוד הורה בית-המשפט למבקש להרוס את המבנה עד ליום 15.6.05, אלא אם כן יתקבל היתר בנייה קודם לאותו מועד.

3.מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש להרשות לו לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש טוען כי אלישקוב לא זכר את דבריו ולפיכך אין להסתמך על עדותו, והוא מוסיף כי אין לתת אמון בדבריו של אלישקוב, משום שלא ייתכן שהוא נותר שווה-נפש לכך שלקח את המכתב ובו הודייתו. באשר להתנהגותו על דוכן העדים, טוען המבקש כי השיב לחלק מן השאלות, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הכשיל את החקירה הנגדית ומכל מקום, כך הוא טוען, סירובו להשיב אינו יכול להחליף ראיות ממשיות של התביעה להוכחת אשמתו.

4.דין הבקשה להדחות. הלכה היא שרשות ערעור לבית משפט זה אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית או שאלה אחרת בעלת חשיבות כללית (וראו רע"פ 8457/99 קולוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שלפנינו אינו מעורר שאלה כזו. העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא היו תמימות דעים לגבי התוצאה המרשיעה אף היא אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור (ראו רע"פ 4794/90 לוינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מעבר לנדרש אוסיף כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענות המבקש. עדותו של אלישקוב לגבי הודיית המבקש בביצוע הבניה והתנהגותו המפלילה של המבקש (נטילת המכתב) די בהן כדי להרשיעו בעבירה שיוחסה לו (ראו: ע"פ 6077/95 טוויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, 1999) 116). על כן הרשעתו של המבקש בדין יסודה ואין להתערב בה.

מן הטעמים שלעיל, דין הבקשה להדחות.