רע"פ 2460/09 אורה לשם נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה (תיק עמק 80228/04), בגין עבירה של בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145א(2) ו-204(א) + 208(א)(3)(6)(7) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת, בגין בניה של חדר בשטח של כ- 32 מטר רבוע , הצבת מחסן טרומי בשטח של כ- 15 מטר רבוע ובניית מחסן שירות בשטח של כ- 5 מטר רבוע , הכול במקרקעין שבבעלותם בנוה מונוסון וללא היתר כדין.

ביום 21.9.2004 הודו המבקשים בעובדות כתב האישום ואולם ביקשו לטעון לענין הימנעות מהרשעה.

ביום 12.1.2005, לאחר שנתקבל תסקיר מטעם שירות המבחן, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' בוסתן ). לאחר ששקל בדבר, החליט בית המשפט

כי אין מתקיימים בנסיבות המקרה המבחנים המאפשרים סטייה מן הכלל הרגיל של הרשעה ולפיכך הרשיע את המבקשים בעבירה שיוחסה להם. זאת, חרף המלצתו של שירות המבחן וטענות המבקשים לענין הנזק שייגרם להם, משהתרשם כי אין בכך כדי לעלות ל"פגיעה חמורה בשיקום הנאשם" וכי לא הוכח כי אכן תיגרם פגיעה חמורה למי מהמבקשים. עוד נקבע כי משמ דובר בעבירות תכנון ובניה כאשר המחדל לא הוסר, ואין אף נתונים מתי הגישו המבקשים בקשה להכשיר את הבניה, האינטרס הציבורי מחייב את ההרשעה. מה גם שבנסיבות הענין לא מ דובר היה בבניה פעוטה והמבקשים לא פעלו במהירות להסרת המחדל. לענין העונש, השית בית המשפט על כל אחד מהמבקשים קנס בסך 9,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו. כמו כן ניתן צו הריסה לבניה האמורה ואולם נקבע כי זה ייכנס לתוקף רק בחלוף 12 חודשים מיום מתן פסק הדין.

המבקשים ערערו על פסק הדין בפניי בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 6676-08-07) לענין ההרשעה. יצוין כי ביום 5.3.2006 בשעה שערעורם של המבקשים עמד בפני בית המשפט

המחוזי ניתן להם היתר לבניה נשוא ההליכים דנן.

ביום 17.6.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ד"ר א' סטולר ), בגדרו דחה את ערעור המבקשים. נקבע כי החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה הינה החריג לכלל לפיו מקום שהוכחה אשמתו של אדם יש להרשיעו בדין. לפיכך יש לנקוט בדרך זו רק מקום בו מתקיימים התנאים המצטברים שהותוו בפסיקה. בנסיבות הענין, מצא בית המשפט

המחוזי כי לא נפל פגם באיזון שערך בית משפט השלום בין האינטרס הציבורי הנגזר מאופי העבירות ונסיבות ביצוען ובין האינטרס הפרטני של המבקשים ובדין קבע כי אין מקום להימנע מההרשעה.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפניי, בגדרה טוענים המבקשים כי באה השעה לבחון מחדש את מערך האיזונים והשיקולים שמפעילים בתי המשפט עת מתבקשים הם להימנע מהרשעה בהתאם להלכת ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 227 (1997) (להלן: הלכת כתב ). זאת, בשל חלוף הזמן מן המועד בו נתנה הלכה זו ובשל הפסיקה הסותרת לשיטתם שניתנה בענין על ידי בתי משפט השלום והמחוזיים. לגופו של ענין נטען כי עניינם מצוי בגדר אותם מקרים בהם מן הראוי היה להימנע מהרשעה ושגו הערכאות הקודמות כשדחו טענותיהם בענין. יוער, כי לענין מועד הגשת הבקשה, כתשעה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נטען כי הוא נבע מכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הומצא מעולם לידי המבקשים והדבר נודע להם אך במקרה.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה כי אין בבקשה כל עילה המצדיקה דיון בפני ערכאה זו משכל שיש בה הינן טענות לענין יישום הלכת כתב בנסיבות המקרה הקונקרטי. עוד נטען כי אף לגופו של ענין צדקו הערכאות הקודמות בהחלטתן ולא נפל כל פגם במערך השיקולים שנשקלו או בתוצאה אליה הגיעו לאור הפסיקה הרלוונטית ונסיבות המקרה. לענין האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור הסכימה המשיבה להארכת המועד.

עיינתי בבקשה לרשות ערעור, בתגובה לה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, ונחה דעתי כי דינה להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות ואלו אף אינם טוענים כי מצויים בפיהם טענות חדשות שלא נידונו על ידי ערכאות אלו. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה, רק באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). חרף טענות המבקשים אין הבקשה מעלה למעשה כל טענה החורגת מעניינם הצר ומשאלת יישומה של הלכת כתב בנסיבות המקרה הספציפי.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה לרבות הטענה שהיה על בית המשפט להימנע מהרשעה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008)). די בטעמים אלו על מנת לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הכלל הוא כי אדם שהוכחה אשמתו יורשע בדין אלא במקרים חריגים ביותר בהם הנזק לאדם במישור האישי הינו כה רב עד כי הוא מכריע את אינטרס הציבור בהרשעתו. הלכת כתב

קובעת שני גורמים שיש לבחון לענין קבלת ההחלטה להימנע מהרשעה. ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בסיכויי השיקום של הנאשם ושנית, נדרש כי סוג העבירה ונסיבותיה יהיו כאלו אשר יאפשרו ויתור על ההרשעה מבלי שיפגע הדבר בשיקולי הענישה האחרים. לא כך הוא בענייננו.

ודוק, אף שאיני רואה מקום להרחיב בכך בנסיבות הענין, אין אני סבור כי באה השעה להקל ביישומם של מבחנים אלו כשם שטוענים המבקשים, וודאי שאיני יכול לקבל את ההנחה כי עבירות תכנון ובניה הינן מטבען עבירות "קלות" המצדיקות מבחן מקל כאמור. נהפוך הוא, כשם שנקבע לא אחת, גם מלפני בית משפט זה, עבירות אלו הינן מסוג העבירות אשר הפכו לתופעה רחבת היקף הדורשת את התייחסותה המחמירה של מערכת השפיטה ומשכך גבר האינטרס הציבורי בהרשעה אשר תעביר מסר חד משמעי באשר לאיסור. יתרה מכך, לא מצאתי מקום להתערב אף בקביעות הערכאות הקודמות כי לבד מהנזק הטבוע בכל הרשעה פלילית לנאשם בדין, לא הראו המבקשים כי ייגרם להם נזק חריג שיש בו כדי להטות את האיזון הראוי בעניינם.

אשר על כן, הבקשה נדחית.