רע"פ 2464/15 אבו רמילה זוהיר נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל ) ב-ע"פ 50877-01-15 מיום 23.2.2015, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ב-ת"פ 7484/11, אשר דחה את בקשת המשיבה להטיל קנס יומי ומאסר על תנאי על המבקשים.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים הורשעו על יסוד הודאתם בעובדות כתב אישום המייחס להם עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). על פי עובדות כתב האישום, המבקשים בנו שלוש קומות בשטח כולל של 744 מ"ר ללא היתר מהועדה המקומית לתכנון ולבניה בהיותם בעלי הנכס.

3.

ביום 6.12.2004 גזר בית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 1521/03 את דינם של המבקשים בהתחשב בהסדר שהושג בין הצדדים, כך שהוטלו עליהם העונשים הבאים: קנס בסך של 150,000 ש"ח; תשלום האגרה בסך של 26,600 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך של 50,000 ש"ח להימנע מעבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק, למעט עבירת שימוש ללא היתר עד לתחולת הצווים, לתקופה של שלוש שנים. כמו כן, הוטלו על המבקשים הצווים הבאים: להתאים את המבנה לתכניות ולהיתרי הבנייה הקיימים באזור, לרבות בדרך של הריסה; להימנע מכל שימוש ובנייה אחרת בקומת הכניסה; ולהימנע מכל שימוש ובהרשאת השימוש, בכל המבנה. בית המשפט קבע כי תחולת כניסת צו ההריסה ידחה על מנת שהמבקשים יוכלו לנסות להשיג היתר למבנה.

4.

במהלך השנים שלאחר מכן, התקבלו מספר החלטות לעיכוב ביצוע הצווים שהוטלו על המבקשים, לנוכח התקדמותם במאמצים להכשרת המבנה. אולם, ביום 17.6.2010 נדחה מועד ביצוע הצו עד ליום 3.10.2010, ועד למועד זה לא קוים הצו ולא נתבקשה או ניתנה החלטת עיכוב ביצוע נוספת. ביום 7.7.2011 הוגש נגד המבקשים כתב אישום נוסף, המייחס להם עבירה של אי קיום צו שניתן לפי סעיפים 205 או 206 לחוק, עבירה לפי סעיף 210 לחוק. צוין כי המבקשים לא קיימו את הצו עד ליום 17.4.2011. על כן, ביום 10.12.2014 הורשעו המבקשים בבית המשפט לעניינים מקומיים בת"פ 7484/2011 על יסוד הודאתם.

5.

בגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים צוין כי טרם הגשת כתב האישום הנוסף, ביום 23.6.2011 הגישו המבקשים בקשה למתן ארכה למועד ביצוע הצווים, אשר נדחתה. אולם, ביום 23.12.2012 במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי, ניתן תוקף של פסק דין למוסכם בין הצדדים לסיום הליך הערעור, כאשר ניתנה ארכה נוספת עד ליום 1.10.2013. עוד צוין בגזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש 1 אינו עובד ומתקיים מקצבת פנסיה, וניכר כי הוא דל אמצעים כלכליים. כמו כן, המבקש 2 הוא אב לששה, והוא מרותק לכיסא גלגלים ועל כן מתקיים מקצבת נכות. בית המשפט קבע כי בניה לא חוקית הפכה למכת מדינה, וכי יש לעקורה מן השורש, במיוחד במקרים בהם ראשית בונים ורק לאחר שהרשויות מפעילות צווי הריסה – מוגשות בקשות להכשרת הבניה. עוד נקבע, כי הערך החברתי שנפגע הוא חוסר כיבוד הצו השיפוטי. בית המשפט התייחס לכך שהמבקשים הגישו בקשה להארכת מועד ביצוע הצו, אמנם באיחור של שמנה חודשים, אך עדיין שבועיים לפני הגשת כתב האישום. כמו כן, בית המשפט התייחס למצבם הכלכלי של המבקשים, ולכך שהנכס משמש כקורת גג עבורם ועבור משפחתם. על כל האמור, בית המשפט הסיק כי אין במתחם עונש הולם מקום להטלת קנס יומי, זאת גם בהתחשב בכך שבהמשך ניתנה ארכה בהסכמת הצדדים. בהתחשב בכך שמדובר באי ציות ראשון, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 12,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח, כאשר הקנס המרבי הינו 29,300 ש"ח. לנוכח כל האמור, בית המשפט לעניינים מקומיים הטיל על כל אחד מהמבקשים קנס בסך של 12,000 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך של 29,300 ש"ח להימנע מעבירה לפי סעיפים 145, 204 או 210 לחוק, לתקופה של שנתיים. בסיום נקבע כי מועד כניסתו לתוקף של הצו המדובר, ידחה עד ליום 1.1.2016.

6.

ביום 23.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה באופן חלקי. בית המשפט קבע כי בית המשפט לעניינים המקומיים שגה בכך שהעניק את הבכורה למצבם הכלכלי של המבקשים, על פני האינטרס הציבורי המחייב את מיגור תופעת הבנייה הבלתי חוקית, ובעיקר את מיגור תופעת הפרות הצווים השיפוטיים. בית המשפט התייחס לכך שמדובר בבנייה בהיקף עצום, ממנה נהנים המבקשים כבר למעלה מעשור, מבלי להירתע מגזר הדין הראשון שניתן בעניינים. כן צוין, כי שעה שהמבקשים טוענים למצבם הכלכלי הקשה, מזדקר לו מבנה בן שלוש קומות אשר ככל הנראה מכיל מספר דירות ממוצעות המניבות טובות הנאה כלכליות. זאת ועוד, בית המשפט התייחס לכך שבמקרה הנדון לא הושת מאסר בפועל כמתחייב במקרים דומים ואף לא מאסר מותנה, ואם לא די בכך, גם הקנס היומי לא הוטל, והקנס הכספי שהושת לא עמד על הרף המתחייב. משכך, ולמען קידום המאבק בעבירות של אי קיום צו שיפוטי, בית המשפט המחוזי הוסיף לעונשם של המבקשים קנס יומי בסך של 300 ש"ח לכל אחד, ובסך הכל בעבור 180 ימי הפרה קנס כולל בסך של 54,000 ש"ח; ומאסר על תנאי של שלושה חודשים, שלא יעברו תוך שנתיים עבירה לפי סעיף 210 לחוק.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. המבקשים סבורים כי על בית המשפט מוטלת החובה להתחשב במצבו הכלכלי של נאשם לצורך קביעת מתחם ענישה הולם מכוח סעיף 40ח' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לעמדתם, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שיש לבכר את האינטרס הציבורי על פני מצבם הכלכלי בנסיבות המקרה. המבקשים מציינים כי הטלת קנס כבד במצבם הכלכלי תוביל לכך שיהיה עליהם לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. כמו כן, הם סבורים כי אין מקום להטלת מאסר על תנאי בעניינם. עוד טוענים המבקשים, כי המבנה תואם את הוראות התכנית וכי קבלת היתר הבנייה היא אך עניין של זמן. כן הם מציינים, כי המשיבה לא הציגה מקרים לעניין מתחם הענישה, וכי בית המשפט המחוזי סטה ממתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין. לשיטתם, היקף הבניה אינו מהווה נדבך מרכזי בקביעת הענישה הראויה, שכן העבירה הנדונה היא אי ציות. בנוסף הם טוענים, כי יש להתחשב בכך שמדובר במעידה ראשונה אשר מיד לאחריה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

8.

אין בידי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3)

123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים אף לא ניסו להצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה .

9.

עיינתי בבקשה, בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מהעיון עולה כי מכלול טענותיהם של המבקשים נוגעות לעניינם הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית חדשה. המבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שהן עלו בבית המשפט לעניינים מקומיים וכן במסגרת ערעורם לבית המשפט המחוזי, ואלו קיבלו מענה סביר ומספק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

10.

אין לי אלא להצטרף לפעמים הרבות בהן בית משפט זה עמד על חומרת התופעה של הפרת דיני התכנון והבניה, וכן של הפרת צווים שיפוטיים. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי תואמת את ההכרה בממדים המדאיגים של תופעה פסולה זו, והיא אך צעד אחד לעבר הרתעת הרבים, ובפרט הרתעת המבקשים הקונקרטיים. למעשה, עניינם של המבקשים נדון בפני הערכאות השונות כבר למעלה מעשור. לאורך התקופה ניתנו למבקשים הארכות מועד ביצוע צווי ההריסה, ואלו טרם הציגו היתר בניה אשר יכשיר את בנייתם, ואף מעדו לאורך הדרך בדיוק מועדי ההארכה. אכן, מדובר במעידה אחת וכן בהפרת צו שיפוטי אחד, אך ניכר כי שיקולים אלה נלקחו בחשבון עת הוסיף בית המשפט המחוזי על עונשם של המבקשים. כמו כן, אין חולק כי בית המשפט המחוזי היה ער למצבם הכלכלי של המבקשים, אך במכלול השיקולים הוא בחר לבכר את האינטרס הציבורי, קביעה הנראית לי סבירה בנסיבות העניין. לא מצאתי כי מדובר בסטייה משמעותית ממדיניות הענישה המצדיקה מתן ערעור בגלגול שלישי, ולהפך, דומה כי הוטל על המבקשים עונש מקל ללא מאסר מאחורי סורג ובריח (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)).

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.