רע"פ 2473/08 רונן כהן נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב – יפו (ת"פ 1391/05), המייחס לו עבירת תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 3.4.2004, בשעה 11:00 או בסמוך לכך, ב"בית התבשיל" (אשר הינו בית תמחוי) השוכן ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, תקף המבקש את השומר במקום (להלן: המתלונן ), תוך שהוא שופך על פניו כוס משקה, מכה בפניו באגרופים ובועט בבטנו. כל זאת בשל העובדה כי המתלונן ביקש ממנו להמתין בחוץ ולא להיכנס למקום.

ביום 21.9.2005, כפר המבקש בעובדות כתב האישום. במעמד זה, העלה המבקש את גרסתו לאירוע, לפיה המתלונן חסם את דרכו, ויחד עם אחרים שחברו אליו, תקף את המבקש וגרם לשבר בקרסולו ולאשפוזו בבית החולים. לפיכך, נקבע התיק לשמיעת ההוכחות.

ביום 16.2.2006 נשמעו עדויות התביעה, בנוכחות המבקש ובאת כוחו.

ביום 13.3.2006, במסגרת הסדר טיעון, חזר בו המבקש מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום המתוקן. כן נעתר בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מור ) לבקשת באת כוח המבקש, והורה על הכנת תסקיר מבחן בעניינו.

ביום 28.5.2006 ביקשה באת כוח המבקש כי תשוחרר מייצוגו. לאחר שהודיעה כי המבקש מעוניין בהחלפת הייצוג. במעמד זה התייצב בא כוחו החדש של המבקש וביקש לדחות את הדיון, על מנת לאפשר קבלת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. במהלך הדיון הוברר כי המבקש נמנע מלשתף פעולה עם שירות המבחן בשל רצונו לחזור בו מהודאתו. עם זאת, אחר שבא כוח המבקש הודיע על כך שאין המבקש מתכוון לחזור בו מהודאתו, וכי ברצונו לשתף פעולה עם שירות המבחן, נעתר בית המשפט לבקשת בא כוח המבקש והורה על דחיית מועד הדיון ליום 4.9.2006.

ביום 4.9.2006, ביקש בא כוח המבקש להתפטר מהייצוג. זאת אחר שהמבקש הודיעוהו כי אין בכוונתו להתייצב במועד הדיון מאחר ורצונו בהחלפת הייצוג וחזרה בו מהודאתו. במעמד זה אף הוברר כי המבקש לא התייצב לשירות המבחן. בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה על שחרור בא כוח המבקש מייצוגו. אחר תום הדיון, הופיע המבקש וביקש כי ימונה לו סנגור מהסנגוריה הציבורית ובית המשפט נעתר לבקשה. עוד נקבע כי על המבקש להודיע בהקדם האפשרי אם מבקש הוא לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן.

ביום 8.11.2006, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה שלישית להחלפת ייצוגו. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על שחרור בא כוח המבקש מייצוגו. במעמד זה ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו, אחר שטען כי ההודאה ניתנה תחת איום ולחץ, אשר הופעלו עליו באמצעות באת כוחו ובאת כוח המשיבה. בית המשפט נעתר אף לבקשה זו והורה על דחיית הדיון ליום 4.1.2007, לשם שמיעת עדי ההגנה והסיכומים.

ביום 4.1.2007, לא התייצב המבקש לדיון, אחר שאף לא הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון. במעמד זה הוברר כי המבקש כלל לא יצר קשר עם הסנגורית הציבורית אשר הופקדה על ייצוגו, ואף ניסיונותיה ליצור קשר עם עימו עלו בתוהו. לאור האמור, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה לעשות שימוש בסמכותו מכוח סעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) והורה על ניהול הדיון בהעדר המבקש. משכך נשמעו סיכומי המשיבה. באת כוח המבקש, מצידה, טענה כי בנסיבות שנוצרו, בהן עניינו של המבקש הופנה אליה כיומיים בלבד בטרם מועד הדיון וניסיונותיה ליצור קשר עם המבקש עלו בתוהו, אין באפשרותה לטעון להגנתו. בתום הדיון, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו, תוך שהוא מאמץ את גרסת עדי התביעה כמהימנה ובהעדר כל גרסה אחרת לסותרה. הדיון נדחה ליום 7.2.2007 לשם שמיעת טיעוני הצדדים לעונש.

אף לדיון שהיה קבוע ליום 7.2.2007 לא התייצב המבקש. במעמד זה הוברר כי המבקש לא יצר קשר עם באת כוחו וניסיונותיה ליצור עימו קשר לא צלחו. משכך, הורה בית המשפט על דחיית הדיון ליום 20.2.2007.

במועד הדיון אשר היה קבוע ליום 20.2.2007 לא התייצבו המבקש ובאת כוחו. משכך נדחה הדיון ליום 13.3.2007.

ביום 13.3.2007 ביקשה באת כוח המבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי ויורה על ביטול הכרעת הדין. זאת לאחר שטענה כי אי התייצבות המבקש לדיון מקורה היתה במחלה. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שנקבע כי האישור הרפואי, אשר הומצא באיחור, אינו עומד בדרישות החוק, ואין בו כדי ליתן הסבר לאי התייצבות המבקש. עוד קבע בית המשפט כי לא נגרם למבקש עיוות דין. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש ובהתחשב בנסיבות לקולא שהתקיימו בעניינו של המבקש, גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא כי לא יעבור תוך שנתיים כל עבירת אלימות. כן נדרש המבקש לחתום על התחייבות בסך 2,500 ש"ח להימנע מכל עבירת אלימות וזאת למשך שנתיים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ע"פ 70863/07). ערעור המבקש הופנה כנגד הרשעתו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר – ס.נ, ז' המר – ס.נ ו ת' שפירא ) דחה את הערעור, בקובעו כי בנסיבות העניין מוסמך היה בית משפט השלום לסיים את הדיון בהעדרו של המבקש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענותיו של המבקש כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות ממצאי המהימנות של בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, המופנית כנגד הרשעתו של המבקש בדין. בגדרה של הבקשה שב המבקש וטוען לפגמים שנפלו בכל שלבי ההליך הפלילי שהתקיים בעניינו, למן החקירה וההחלטה על הגשת כתב אישום ועד להרשעתו

בדין, לרבות: מחדלי חקירה, פגמים אשר נפלו בהחלטה להעמידו לדין ופגמים בייצוגו. כן טוען המבקש כנגד המשך ניהול הדיון בהעדרו. המבקש מוסיף וטוען כי טעה בית המשפט קמא משדחה את גרסתו לאירוע, לפיו הותקף על ידי המתלונן. לבסוף טוען המבקש כי נפל פגם בניהול משפטו בדמות אי קיום דיון בבקשת ההגנה מן הצדק ובבקשת עיכוב ההליכים שהוגשו מטעמו והמשך ניהול המשפט מבלי להמתין להחלטה בבקשה לעיכוב ההליכים. לאור כל האמור, גורס המבקש כי נמנע ממנו יומו בבית המשפט והוא הורשע על לא עוול בכפו.

המשיבה מצידה מתנגדת למתן רשות ערעור. ראשית, טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש נדונו ברובן בפני הערכאות קמא ונדחו על ידן, וכי אין הבקשה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואשר יש בה כדי להצדיק קיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי". שנית, נטען כי ניהול ההליך בהעדרו של המבקש מקורו בהתנהלות המבקש עצמו, אשר סירב לשתף פעולה והתייצב אך באופן חלקי ביותר לדיונים. לבסוף, סבורה המשיבה כי טענות המבקש כנגד הרשעתו אין להן על מה לסמוך. זאת באשר המבקש הורשע אחר שמיעת פרשת התביעה במלואה, תוך שנקבע כי גרסת עדי התביעה מהימנה היא וכי אשמת המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, לא הצביע המבקש על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין.

המבקש לא התייצב להמשך משפטו ביום 4.1.2007. זאת לאחר שהוזמן להמשך משפטו במועד הדיון הקודם, בו נכח ובמסגרתו אף הודע לו על חובתו להתייצב להמשך המשפט. משכך, רשאי היה בית משפט השלום להורות על המשך ניהול משפטו בהעדרו מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי. לא זאת, אף זאת, מהמסמכים שצורפו לבקשה עולה כי התיק כנגדו התנהל החל משנת 2005. בתחילה הוא כפר בעובדות כתב האישום. אחר שמיעת פרשת התביעה, הוא הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירה שיוחסה לו. בהמשך הוא ביקש לחזור בו מהודאתו, ובית המשפט נעתר לבקשה, לפנים משורת הדין והורה על קביעת התיק לשמיעת עדי ההגנה והסיכומים. לאורך ההליך היה המבקש מיוצג, והדיון בעניינו אף נדחה פעמים מספר, תוך שבית המשפט נעתר לבקשותיו החוזרות ונשנות להחלפת ייצוגו. אף בדיון אשר נוהל בהעדרו נכחה באת כוחו. כאמור לעיל, המבקש היה מודע למועד הדיון ולחובתו להתייצב אליו, ואף על פי כן, לא טרח להתייצב לדיון ואף לא הגיש כל בקשה לדחיית מועד הדיון. אף לאחר הרשעתו בדין נדחה הדיון בעניינו מספר פעמים בהעדר התייצבותו.

כבר נפסק בעבר כי ככלל נוכחות הנאשם במשפטו זכות יסוד היא ואף חובה המוטלת על הנאשם. עם זאת, אין המ דובר

בזכות מוחלטת, ובית המשפט רשאי מכוח החוק לנהל את המשפט בהעדר הנאשם בנסיבות בהן ויתר הנאשם על זכותו במפורש או מכללא או מנע בהתנהגותו את ניהולו התקין של ההליך. לא זאת, אף זאת, בנסיבות בהן מבקש הנאשם למנוע בזדון את קיומו של ההליך, הרי שיש בהתנהגותו זו כדי לשלול את זכותו להיות נוכח במשפט וזאת ללא תלות בחומרת העבירה המיוחסת לו [וראה: ע"פ 1632/95 עוזי משולם ואח' נ' מדינת ישראל

פ"ד מט (5), 534].

מפרוטוקול הדיון מיום 7.2.2007 עולה כי בית משפט השלום התרשם כי המבקש "מתחמק מהסנגוריה הציבורית וגם מהסנגורית שמונתה לו וגם ממכתבו המנסה להסביר את אי הופעתו לדיון הקודם, אין בו ממש".

לאור כלל נסיבות עניינו של המבקש, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום להמשיך בניהול משפטו של המבקש בהעדרו, המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בה.

אף טענותיו של המבקש כנגד הרשעתו בדין אין בהן כדי להועיל.

בית משפט השלום קבע כי גרסת המתלונן, לפיה הותקף על ידי המבקש, אשר אף נתמכה בעדויות עדי התביעה, מהימנה היא. עוד נקבע כי אמנם נחבל המבקש באירוע נשוא כתב האישום, אך אין מקור החבלה בתקיפתו על ידי מי מהסובבים אותו.

הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים, אלא במקרים חריגים, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.10.2006)).

על אף הוראתה של הלכה זו, נדרש בית המשפט המחוזי לטענותיו של המבקש ודחה אותן, תוך שהוא קובע כי אין בטענות המבקש כדי לכרסם במשקל עדויות עדי התביעה. בנסיבות אלו, איני מוצא כי עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.