רע"פ 2493/09 דמיטרי בבייב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ברמלה (ת"ד 20169/09) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של גרימת תאונת דרכים בה נחבל אדם חבלות של ממש, לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38 לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.1.2006 בשעה 16:45 לערך, נהג המבקש ברכבו בכביש מספר 3 לכיוון מזרח, בין צומת מסמיה לכיוון צומת נחשון. באותה העת כביש מספר 3 היה כביש דו סטרי המופרד על ידי קו הפרדה רצוף, כאשר במסלול נסיעתו של המבקש היו שני נתיבי נסיעה אשר מתמזגים בהמשך לנתיב אחד. בזמן האירוע מזג האוויר היה מעונן והדרך הייתה מוארת בתאורה, ושדה הראייה של המבקש היה פתוח לכדי 200 מטר לפחות. לצד הכביש, בכיוון נסיעתו של המבקש, היו שוליים מאספלט ברוחב שלושה מטרים, בהם הלכו אביה ויל (להלן: המנוחה ) ובעלה איתמר בוקע. בזמן נסיעתו, המבקש סטה לכיוון השוליים ופגע במנוחה, אשר מותה נקבע במקום, ובבעלה אשר נחבל בפניו, ראשו, ובמותנו. לאחר מכן נכנס המבקש עם רכבו בעמוד תאורה, במספר תמרורים ובמעקה הבטיחות.

ביום 2.12.2007 הרשיע בית המשפט

לתעבורה (כבוד השופטת ש' קמיר-וייס ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. במעמד זה הורה בית המשפט לתעבורה על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בעניינו. ביום 25.11.2008 גזר עליו בית המשפט לתעבורה שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו על דרך עבודות שירות; פסילת רישיון בפועל לתקופה של עשר שנים; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה וגרימת מוות ברשלנות; וקנס בסך 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו. בית המשפט לתעבורה שקל לקולא את עברו התעבורתי של המבקש שאינו מכביד, היעדרו של עבר פלילי למבקש, את הודאתו במיוחס לו, ואת היותו אדם נורמטיבי אשר על פי תסקיר שירות המבחן נמצא במצב פוסט טראומטי מאז התאונה. כמו כן לקח בית המשפט לתעבורה בחשבון את רשלנותם של המנוחה ובעלה, משהלכו בשוליו של כביש מהיר, וכן את מידת רשלנותו של המבקש אשר נקבעה כנמוכה, עקב היותה רגעית. מנגד שקל בית המשפט

לתעבורה לחומרא את תוצאותיה הקשות של התאונה ואת הצורך בענישה מרתיעה לנהגים המתרשלים בכביש.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 4314-01-09), כאשר ערעורו נסב סביב תקופת פסילת רישיונו בלבד. ביום 3.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטים א' סטולר ו- ר' לורך ) את הערעור, לאחר שמצא כי בית המשפט לתעבורה לקח בחשבון את נסיבות רשלנותו של המבקש לקולא, ועל כן בחר שלא להשית עליו עונש חמור יותר, כבמקרים בהם

עסקינו בנהגים בעלי עבר תעבורתי מכביד יותר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כנגד אורכה של תקופת פסילת רישיונו בפועל. לטענתו, יש לקצר תקופה זו לאור היות רשלנותו רגעית ומצויה ברף הנמוך של עבירת הרשלנות, כממצאי הערכאה הדיונית. עוד טען כי יש להתחשב בעברו התעבורתי הקל, הכולל שש הרשעות בלבד, כולן בעבירות של "ברירת משפט". לדידו, שני אלו מלמדים כי התאונה שאירעה אינה מאפיינת את תרבות נהיגתו והיא אירוע חד פעמי. עוד טען כי יש להתחשב בעובדת היותו אדם נורמטיבי, איש משפחה בעל ילדים ונכדים, אשר עובד לפרנסתו כמהנדס בתחום הבניין, וזקוק לרישיון נהיגה כדי לנוע ברכב מאתר בנייה לאתר בנייה במסגרת עבודתו. עוד הוסיף כי הפנים את חומרת האירוע והוא סובל מהפרעות פוסט טראומטיות מאז קרות האירועים. לאור כל זאת, טוען המבקש כי תקופת פסילת רישיונו חורגת לחומרא מרף הענישה המקובל בנסיבות העניין.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי בית המשפט לתעבורה הלך לקראת המבקש דרך ארוכה בגזר דינו, והקל בעונשו לאור נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות. אף על פי כן, הצדק עם בית המשפט המחוזי משלא מצא כי יש מקום להקל בעונשו מעבר לכך, שהרי אין לשכוח כי המבקש פגע בהולכי רגל שהלכו בשולי הכביש, אשר היה בשדה ראייתו, ולולא רשלנותו לא הייתה מכוניתו סוטה מנתיב נסיעתו וגורמת למותה של המנוחה ולפציעת בעלה. משכך, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה, אשר אושר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.