רע"פ 251/06 בועז אברהם נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי בחודש ינואר 2003 תקף המבקש פקח עירוני שרשם לו דו"ח בגין חניה במקום אסור. נטען, כי המבקש איים על הפקח והכה אותו בשתי מהלומות ששלח לפניו, וכתוצאה מכך נגרם לפקח שבר באפו.

2.המבקש כפר בעובדותיו של כתב-האישום, וטען כי אמנם ניהל עם הפקח דין ודברים, אולם ויכוח זה לא גלש לתגרה או איומים.

בית-משפט השלום קבע כי "עדותו של הנאשם [ המבקש ] לא היתה משכנעת, בלשון המעטה. היא אינה עקבית. לכל אורך הדרך, טען שלא נגע בפקח. רק לאחר חקירה נגדית נאלץ להודות בלשון רפה, שהיו דחיפות ... לאחר מכן הוסיף והודה בקללות, אמר שהוא עצבני, חזר בו ואמר שלא התעצבן ולא התרגז, בסופו של דבר פטר את עצמו בתשובה 'מה שנכון תאמין" ... הודאתו של הנאשם [ המבקש ] בדחיפות ובקללות, מכרסמת כרסום של ממש במהימנותו ובגרסתו..." (עמוד 46 להכרעת הדין). בהמשך, ולאחר שהעידו בפני בית-המשפט גם עדי ראיה אשר נכחו באירוע, נקבע כי יש לקבל את גרסת הפקח באשר לתקיפתו בידי המבקש. יחד עם זאת, מצא בית-המשפט כי המשיבה לא הצליחה להוכיח, ברמה הנדרשת בפלילים, כי המהלומות שהנחית המבקש על הפקח היו אלו אשר גרמו לשבר באפו. כן נקבע, כי בדברים שהשמיע המבקש באזני הפקח לא היה משום איום, וכי אלה נותרו בגדר קללות בלבד. לאור זאת, הורשע המבקש בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזוכה מעבירת האיומים. בהמשך, נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר בהם ישא בדרך של עבודות שירות, שישה חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את הפקח בסכום של 5,000 ש"ח.

3.ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, וכוון כנגד ההרשעה והעונש – נדחה. באשר לעונש קבע בית המשפט כי אין בו פן של חומרה, וכי יש להעביר "מסר מרתיע לאלה המעיזים להרים יד על שליחי ציבור שעה שעושים הם את מלאכתם נאמנה ומוצאים עצמם קורבן למעשי בריונות" (עמוד 4 לפסק-הדין).

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, הואיל ולהשקפתו כתב-האישום נגדו הוגש תוך חריגה מסמכות. כאן המקום לציין, כי ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד המבקש התקבלה רק לאחר הגשתו של ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), על-ידי הפקח. לטענת בא-כח המבקש, בנסיבות אלה הגשתו של כתב-האישום היתה צריכה להיות מלווה באישורו של היועץ המשפטי לממשלה, וכך לא נעשה. כן נטען, כי בית-המשפט לא היה רשאי להרשיע את המבקש בעבירה שונה מזו שיוחסה לו בכתב-האישום, והכוונה להרשעתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תחת עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק. כן נטען, כי למבקש לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירה זו, דבר שהוביל, להשקפתו, לעיוות דין. יתר טענותיו של המבקש עוסקות בממצאי שבעובדה ומהימנות שהובילו להרשעתו, ובעונש שהושת עליו, אשר, להשקפתו, אין בו ביטוי הולם לנסיבותיו האישיות.

5.דין הבקשה להדחות. ההוראה הקבועה בסעיף 64 לחסד"פ עוסקת בערר אותו רשאי מתלונן להגיש, והמכוון כנגד החלטת התביעה-הכללית שלא להעמיד לדין אדם שביצע עבירה. בנסיבות מסוימות נמסרה סמכות זו גם ליועץ המשפטי לממשלה, והוא אף רשאי לאצול מסמכותו זו (ראו סעיף 64(ב) לחסד"פ). אולם, סעיף זה אינו דורש כי כתב-אישום יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה, דוגמת המקרה אליו הפנתה הבקשה בזיקה לסעיף 38 לפקודת הסמים (ע"פ 6/80 חסבלה נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(4), 725). כך או כך, המקום לטעון טענה מסוג זה הוא בערכאה הדיונית, שם ניתן לברר אם יש לה בסיס עובדתי, ובהמשך בפני ערכאת הערעור. מתוך הנספחים שצורפו לבקשה הנוכחית, לא עולה כי טענה ברוח זו הועלתה בפני ערכאות קמא.

באשר לטענתו הנוספת של המבקש, אודות הרשעתו בעבירה שונה מזו בה הורשע, די אם אומר, כי הרשעתו בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין – לאחר שנקבע כי לא הוכח כדבעי קשר סיבתי בין התקיפה לשבר באפו של הפקח – התבססה על אותן עובדות שנטענו בכתב האישום, ובפניהן ניתנה לו הזדמנות להתגונן.

לבסוף, עיון בפסקי הדין של הערכאות דלמטה מעלה, כי השגותיו של המבקש כנגד העונש שהוטל עליו נבחנו היטב, ומכל מקום לא גלומה בעונש חומרה יתרה. העולה מכך הוא, כי הבקשה הנוכחית אינה מעוררות שאלה כללית כלשהי המצדיקה דיון בפני ערכאה נוספת, ומכאן החלטתי לדחותה. עמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.