פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2516/08 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מיכאל מחיים
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז מיום 13.2.08 בע"פ 1283-11-07 שניתן על-ידי כבוד השופטים:
מ' פינקלשטיין, א' דודקביץ וד"ר א' סטולר
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 1834/04) בגין עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.7.2004 ביקש המבקש מארנולד ספרוב (להלן: המתלונן ) שיקשור את כלבו, ומיד בסמוך לכך הכה אותו באמצעות מקל בידיו ובראשו. בהמשך, דחף המבקש את המתלונן לרצפה והכה אותו באמצעות המקל ברגליו. כתוצאה מהמתואר נגרמו למתלונן חבלות חמורות בחלקים שונים בגופו.
ביום 26.6.2005 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' עטר ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בהכרעת דינו על עדויותיהם של המתלונן ושני עדי ראיה - יקטרינה לוצנקו ו-ויקטור פומלוחה – אשר נתמכו בחומר הראיות, הגם שהמבקש לא הכחיש כי הכה את המתלונן באמצעות המקל. המבקש טען כי מעשיו חוסים בצלה של הגנה עצמית, אולם בית המשפט מצא את גרסתו כלא אמינה וקבע כי טענתו להגנה עצמית לא הוכחה.
ביום 10.7.2005 גזר בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; ותשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הורה בית המשפט כי המבקש ישלם פיצוי למתלונן בסך 2,500 ש"ח. בית המשפט התייחס בגזר דינו לחומרת מעשיו של המבקש ולעובדה כי בעברו היו כבר הרשעות שהמאפיין את כולן הוא אלימות והתנהגות פרועה. מנגד התחשב בית המשפט בגילו של המבקש, בנסיבותיו האישיות, במצבו הבריאותי והכלכלי ובעובדה כי האחרונה בעבירות אשר ביצע בעבר היתה בשנת 1993, ועל כן בחר שלא למצות עימו את הדין.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1283-11-07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין , א' דודקביץ ו- א' סטולר ) דחה את הערעור הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. לענין הכרעת הדין, בית המשפט קבע כי ערעורו של המבקש נסב כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום שנסמכו על ממצאי מהימנות אשר נומקו היטב והושתתו על הראיות בתיק, ועל כן בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בהן.
באשר לערעור על חומרת העונש, בית המשפט ציין כי בית משפט השלום התחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות נסיבותיו האישיות של המבקש, וכי לא נפלה טעות כלשהי בגזר הדין.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה מבקש המבקש הקלה בעונש, זאת לאור נסיבותיו האישיות. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. מ דובר בעבירה חמורה אותה ביצע המבקש בשל ענין של מה בכך, בנוסף לעובדה כי יש לו 6 הרשעות קודמות שהמאפיין העיקרי שלהן הוא אלימות. העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, י"ב באדר ב התשס"ח (19.3.2008).
ש ו פ ט