רע"פ 2522/07 דורון עמוס נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב-אישום כנגד שלושה נאשמים: "פסיפיק אגודה שיתופית לפיתוח כלכלי בע"מ" (לשעבר – אגודה שיתופית מונדרגון בע"מ, להלן: "האגודה"), מנדל סטפן (להלן: "סטפן" או "השותף"), והמבקש שבפנינו. על-פי הנטען בכתב-האישום, החליטו בשנת 1998, המבקש וסטפן, להוציא לפועל פרויקט אותו כינו "רעיון מונדרגון" באמצעות הקמתה ואיגודה של "קבוצת מונדרגון", גוף בו יהיו חברים אלפי משקיעים שבאמצעותם יגויס הון אשר יושקע בתחומים כלכליים שונים. חלק מהרווחים שיצמחו מהשקעות אלו התעתדו לחלק בין המשקיעים וחלק אחר יועד למימון השקעות נוספות. "קבוצת מונדרגון" היוותה אוסף של תאגידים, ובהם נאשמת 1 שהוקמה על-ידי המבקש ושותפו במטרה להוות בסיס לפעילות הפרויקט. תאגידים נוספים שהיו חלק מהקבוצה הם חברת "ז.נ.ק בע"מ" (להלן: "ז.נ.ק") אשר הוקמה על-ידי סטפן, והמבקש היה בעל מניות בה ושימש בה כדירקטור; חברת "וונואטו שיווק בע"מ" שהוקמה על-ידי המבקש, אשר היה גם בעל השליטה בה; ולבסוף, חברת "אי.די.סי.אי בע"מ" שהוקמה על-ידי האגודה, "ז.נ.ק", ו-"וונואטו שיווק בע"מ", ונועדה לרכז את פעילותה העסקית של האגודה.

2.

באישום הראשון, נטען כי המבקש ושותפו ערכו מצגות והקימו אתר אינטרנט, במטרה לשכנע משקיעים להצטרף אל "קבוצת מונדרגון". ההצטרפות היתה כרוכה בהשקעה כספית שתמורתה הוצעו למשקיע צבר זכויות הכולל, בין היתר, חברות באגודה ומניות בחברת אי.די.סי.אי. צבר זכויות זה, כך נטען, מהווה "נייר ערך" על פי הגדרתו בחוק ואילו פעולות הנאשמים מהוות "הצעה לציבור", אשר בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), מחייבת פרסום תשקיף. חרף זאת, הנאשמים נמנעו מלפנות אל הרשות לניירות ערך בבקשה להתיר להם לפרסם תשקיף ביחס להצעה לציבור שביצעו. בפעולתם זו, נטען, גרמו הנאשמים להטעיית המשקיע הסביר, שכן הם ידעו כי בדרך בה פעלו ניתן היה לקדם את הרעיון שיזמו מבלי שתחולנה עליהם המגבלות והחובות הכלולות בחוק, ומבלי שיהיה עליהם לגלות לציבור פרטים אשר יפגעו ברמת האטרקטיביות של ההצעה. בית-משפט השלום הרשיע את המבקש ושותפו בעבירה לפי סעיף 53(א)(1) לחוק, ובעקבות כך גזר לו ארבעה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבדות שירות, שישה חודשים מאסר על תנאי והוא חויב בקנס בסך 20,000 ש"ח.

3.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטען כי אין לראותו כמייסד האגודה, חבר, או בעל תפקיד בה, שכן הוא שימש אך ורק כאיש השיווק של הפרויקט. עוד טען המבקש, כי לא הוכחו בעניינו היסודות העובדתיים המגבשים את העבירה. ראשית, נטען כי לאור התיקונים שנערכו בנוסחו של החוק שגה בית-המשפט הן באשר לקביעה מי יכול להיות "מציע" והן לגבי מהותה של "ההצעה" בה עוסק סעיף 15 לחוק, והחיל בעניינו הגדרות שאינן רלוונטיות. לשיטתו, פעולות שיווק כגון אלו שביצע אינן יכולות להכניסו לגדר "מציע", שכן הגדרה זו מתאימה רק למי שהנו "המנפיק", "הבעלים" או בעל ה"כוח/זכות" באותם "ניירות ערך". הוא הוסיף כי על-פי נוסח החוק הישן, והרלוונטי למועד בו בוצעה העבירה, אין די בביצוע פעולות שיווק כדי לבצע "הצעה לציבור". שנית, טען המבקש, כי לא הוכח שההצעה הופנתה אל ה-"ציבור", באשר בית-משפט השלום לא קבע במפורש מהו מספר המצגות בהן נטל חלק ומהו מספר האנשים אשר נכחו בהן. טענה נוספת בפי המבקש היתה כי לא הוכח היסוד העובדתי של "משקיע", שכן כל הסכומים שהתקבלו ניתנו בתמורה לפרמיה עבור ביטוח חיים ולא עבור חברות באגודה. כן נטען, כי חלק נכבד מהסכום אותו שילמו מועמדים רבים עבור רישומם הופקד בנאמנות לטובתם. עוד טען המבקש, כי צבר הזכויות שהוצעו למשקיעים אינם "נייר ערך", בין-היתר משום שהם לא הקנו זכויות כלשהן ואף אחד מן המועמדים לא התקבל כחבר אגודה בתקופה הרלוונטית. המבקש הוסיף כי אף יסוד ה"סחירות" לא הוכח, וכי שגה בית-משפט קמא בקובעו כי אין די בהגבלת הסחירות של המניות, כדי לשלול קיומו של נייר ערך. לבסוף, נטען, כי לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה, שכן עומדת לו טענת הסתמכות נוכח הייעוץ המשפטי אשר קיבל ולפיו כל פעילותו היתה כשרות.

4.

בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין מנומק היטב, דחה את הערעור, תוך שקבע כי המבקש יזם את הפרויקט והיה שותף מלא להחלטות שהתקבלו במהלך תפקודה של האגודה. עוד קבע בית-משפט קמא, כי הוכחו כל היסודות העובדתיים המגבשים את העבירה. ראשית, נקבע כי הטיעון הפרשני שהמבקש מציע לאמץ למונחים "הצעה לציבור" ו-"מציע", אינו רלוונטי נוכח הקביעה שהוא כלל לא שימש כאיש שיווק חיצוני. בית-משפט קמא הוסיף כי הוא אינו רואה בלשון החוק ותכליתו מניעה לכך שאדם המציע ניירות ערך לציבור יהיה גם מי שמשווקם (הגם שמעשיו של המבקש לא התמצו בשיווק). בית-משפט קמא דחה גם את טענתו של המבקש בדבר אי התקיימותו של הדיבר "ציבור", וקבע כי אין כל דרישה ביחס למספר המדויק של האנשים אשר שמעו על הפרויקט מפיו של המבקש. בית-משפט קמא הוסיף – על סמך עדויותיהם של כמה מחברי האגודה ששימשו עדי תביעה - כי גם יסוד "המשקיע" התקיים, שכן המצטרפים לאגודה ראו בסכומים ששילמו כדמי הצטרפות לאגודה, והביטוח נתפס בעיניהם כתנאי סף להצטרפות ולא מעבר לכך. בית-משפט קמא אף ציין כי אין הגיון בטענה לפיה המצטרפים לא נדרשו להשקיע דבר, שכן דמי הרישום אשר שילמו לא נשמר בעבורם בנאמנות ולא הושב להם במלואו. זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי האגודה הנפיקה באפון סדרתי "תעודות" לחבריה המעידות על הזכויות המוקנות להם באגודה. את טענת המבקש לפיה למצטרפים לא הוקנתה זכות לחברות באגודה, הגדיר בית-המשפט כ"תרגיל סמנטי משפטי" שהרי המועמדים לא נדרשו לעבור כל מבחן או בדיקה בטרם קבלתם. בית-משפט קמא התייחס גם לדרישת הסחירות אותה העלה המבקש, וקבע כי היא אינה מהווה דרישה הכרחית לקיומו של "נייר ערך", וגם עיון בחוק מלמד על כך. הטענה בדבר הסתמכותו של המבקש על הייעוץ המשפטי שקיבל נדחתה אף היא. בית-המשפט מצא כי לאור בחירתו של המבקש שלא להעיד - הטענה אינה נתמכת בכל תשתית ראייתית. אף לגופו של עניין נמצא כי המבקש כלל לא קיבל חוות-דעת המכשירה את הפרויקט כהווייתו. לבסוף, בית-המשפט דחה גם את טענותיו של המבקש ביחס לחומרת העונש.

5.

כנגד החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה הנוכחית, בה עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, כאשר בפיו מרבית הטענות אותן העלה בפני ערכאת הערעור. ראשית, טוען הוא כי על-פי נוסחו הקודם של סעיף 15 לחוק - אשר היה בתוקף בעת ביצוע העבירה - המציע הוא מי שהינו בעל הכוח להציע ניירות ערך, ואילו הוא שימש אך כמשווקם של ניירות הערך, ולכן אינו בא בגדר המונח "מציע". עוד שב וטוען המבקש, כי לא הוכח קיומו של "נייר ערך" כהגדרתו בחוק, הן משום שלא הוכחה הנפקתן של לפחות שתי תעודות זהות על-ידי האגודה, והן משום שלא הוקנו למצטרפים שום זכויות והובהר להם כי בשלב ראשון הם נרשמים כמועמדים בלבד. המבקש חוזר גם על טענתו לפיה לא הוכח קיומו של "משקיע" כהגדרתו בחוק, שכן במקרה דנן לא מדובר בהצעת ניירות ערך, אלא בהצטרפות לאגודה שיתופית בשני מסלולים אופציונליים של ביטוח חיים המאפשרים למועמד לקבל את מרבית כספו בחזרה. ביחס לדרישת ה"סחירות", טוען המבקש כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי הסחירות אינה מהווה דרישה הכרחית לקיומו של נייר ערך. לבסוף, חוזר המבקש על טענותיו ביחס ליסוד הנפשי בעניינו, ועליהן מוסיף כי הוא עמד בנטל חובת הראיה המוטלת על שכמו של מי שהציע ניירות ערך ללא תשקיף, בין היתר היות והתייעץ עם שלושה עורכי-דין במטרה לברר כיצד ניתן להימנע מפרסום תשקיף בצורה חוקית, וכן נוכח העובדה שכל המידע הרלבנטי היה גלוי ופתוח לעיונם של המצטרפים במשרדי האגודה.

6.

המשיבה, בתגובתה מתנגדת למתן רשות ערעור וסבורה כי הבקשה שזורה בחלקה הארי בטענות החולקות על ממצאי העובדה העומדים בבסיס הכרעותיהן של ערכאות קמא.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הכלל הנוהג הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה דנן, חרף ניסיונו של המבקש להעניק לטענותיו אצטלה של סוגיות משפטיות, בפועל מדובר בטענות של עובדה אשר נבחנו על ידי שתי ערכאות ואינן מגלות עילה לקיומו של ערעור שני. כך למשל, הערכאות דלמטה מצאו - על סמך הראיות שהובאו בפניהן - כי המבקש לא היה איש שיווק חיצוני בלבד, אלא בעל תפקיד מרכזי ביותר בפרויקט, בעל כוח והשפעה מכריעים, המוציא והמביא באגודה. בנסיבות אלה לא התעורר כל צורך להידרש לפרשנות שהמבקש ביקש לאמץ למונח "מציע". לא ראיתי ממש גם בטענותיו הנוספות של המבקש בדבר אי התקיימותם של יסודות העבירה. ערכאות קמא סקרו את מכלול הראיות וקבעו כעניין שבעובדה כי האגודה הנפיקה עבור המשקיעים, באופן סדרתי, "תעודות" המעידות על הזכויות המוקנות להם. סבורני כי גם בקביעתן של ערכאות קמא לפיה סוגיית הסחירות אינו מהווה מבחן מכריע לקיומו של נייר ערך, לא נפל כל פגם, שהרי המחוקק לא קבע את הסחירות כחלק מהגדרתו של "נייר ערך". לא זו אף זו, בית-משפט השלום ציין בהכרעת-דינו כי מכלול הראיות שסקר מצביע על כך שהמניות אכן היו סחירות. לבסוף, גם היסוד הנפשי הוכח כדבעי: בית-משפט השלום קבע פוזיטיבית כי הנאשמים החליטו שלא לפרסם תשקיף מתוך מטרה להטעות את ציבור המשקיעים, שכן פרסומו של תשקיף שכזה היה עשוי למוטט את תכניתם ולחשוף את שליטתם בכספים אשר הוזרמו על-ידי המשקיעים (עמ' 24 להכרעת-הדין). טענה נוספת שאינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, היא הטענה בדבר הסתמכות בתום לב על ייעוץ משפטי. משנמצא כי בידי המבקש כלל לא היתה חוות-דעת משפטית המכשירה את הפרויקט, נשמט הבסיס מתחת לטענת הסתמכות – ואין עוד צורך להכריע בה. כמו כן, לא מיותר לציין כי חוק ניירות ערך אינו מסתפק באפשרות התיאורטית אותה מעלה המבקש, של העמדת החומר הרלוונטי לעיון במשרדי האגודה.

הבקשה נדחית אפוא ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש. המבקש יתייצב לשאת בעבודות השירות ביום ג' בסיון התשס"ז (20.5.2007), במקום אשר נקבע על-ידי בית-משפט המחוזי.