רע"פ 2562/02 שרה מתילדה דויטש נ. מדינת ישראל

המבקשת הורשעה בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירה של קבלת דבר במירמה וזוכתה מעבירה של עושק. על-פי העובדות שקבע בית-משפט השלום, המבקשת, שהייתה אחת מיורשיו של רב קשיש שבו טיפלה, זימנה לאחר מות הרב את המתלוננת, אשה כבת 80 שהרב המנוח העניק לה לפני מותו הלוואה, ודרשה מן המתלוננת בתוקף להחליף שישה שיקים מעותדים ("שיקים דחויים") שמסרה המתלוננת לרב, כביטחון לפירעון ההלוואה, בשיקים חדשים, שיהיו משוכים לפקודת המבקשת. המבקשת הודיעה למתלוננת, כי הכסף מגיע לה ואף קרעה בפניה את השיקים שמסרה המתלוננת בעבר לרב. את השיקים החדשים שקיבלה המבקשת מן המתלוננת הפקידה המבקשת בחשבונה בבנק. לאחר זמן-מה פנתה המבקשת למנהל העיזבון, הודיעה לו כי "עקב בלבול" הפקידה את השיקים בחשבונה, וסיכמה עם מנהל העיזבון כי תחזיר לו חמישה שיקים וכי מחלקה בעזבונו של הרב המנוח, יקוזז סכום של שיק אחד שכבר נפרע.

בית-משפט השלום קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי המבקשת ידעה כי השיקים שייכים למנוח או לעזבונו - וכי לפיכך אסור לה להפקידם בחשבונה - וכי דברי המבקשת למתלוננת בדבר זכותה של המבקשת בכספים הם שהניעו את המתלוננת למסור למבקשת את השיקים החדשים.

על המבקשת, שבעבר הורשעה בעבירה נוספת של קבלת דבר במרמה, נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר, לריצוי בעבודות-שירות, ו12- חודשי מאסר על-תנאי. כן הוטל על המבקשת קנס בסך 5,000 ש"ח והיא חויבה לחתום על התחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירת מרמה במשך שנתיים.

המבקשת ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורה טענה, כי עומדת לה טענת הגנה של טעות במצב דברים, וזאת מכיוון שסברה כי השיקים שקיבלה מן המתלוננת מגיעים לה בשל הוצאות שונות שהוציאה עבור המנוח בתקופה שבה היה בטיפולה, מה גם שהמבקשת ידעה כי היא יורשת של המנוח. עוד נטען, כי יש לקבוע כי המבקשת התחרטה על מעשיה, וזאת לאור התקשרותה עם מנהל העיזבון והחזרת השיקים.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי הטענה של טעות בעובדה כלל לא הועלתה בפני בית-משפט השלום, ועל-כן המבקשת לא נחקרה על כך בעדותה, אלא שגם לגוף הטענה אין בה ממש, שכן הוכח כי המבקשת ידעה היטב שהכספים צריכים להשתלם למנהל העיזבון. עוד נקבע, כי לא זו בלבד שהמבקשת לא העידה על הטעות הנטענת, אלא שהוברר כי המבקשת שיקרה בחקירתה במשטרה, בהסבירה לחוקריה כי המתלוננת היא זו שיזמה את מסירת השיקים החדשים. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי גם לא הוכחה חרטה מצידה של המבקשת, שכן המבקשת פנתה למנהל העיזבון רק לאחר שהמתלוננת דרשה ממנה רשימה של השיקים החדשים, ועל-כל-פנים, אף אם התחרטה המבקשת, הרי שהיה זה לאחר שהושלמה העבירה.

ערעור המבקשת נדחה, ומכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענות המבקשת היו, כי דבריה למתלוננת לא היו כוזבים, משום שהמבקשת היא אומנם יורשת של המנוח; כי המבקשת פעלה בדרך זו מכיוון שהמתלוננת חפצה - נוכח מות הרב - להימנע מלהחזיר את ההלוואה, ולמעשה המבקשת גבתה את החוב המגיע לעיזבון מן המתלוננת; וכי המבקשת סברה באמת-ובתמים כי הכספים מגיעים לה ובקבלתם יש כדי לקזז את שחייב לה העיזבון. עוד טענה המבקשת, כי לא הוכח שהמתלוננת מסרה את השיקים החדשים למבקשת בגלל המצג הכוזב שהציגה בפניה המבקשת, אלא עולה מתצהיר של המתלוננת, שהוגש לבית-המשפט, כי על אף שהמתלוננת חשבה כי למבקשת אין זכויות בכספי ההלוואה, עדיין הרגישה מאוימת על-ידי המבקשת ועל-כן מסרה לה את השיקים. לבסוף טענה המבקשת, כי ראוי היה לאפשר למבקשת להנות מן ההגנה של זוטי דברים.

הבקשה שבפניי מתייחסת לעניינה המיוחד של המבקשת, ואינה מגלה עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביעה המבקשת על עילה להתערבות בית-משפט זה. כאמור, הרשעת המבקשת בוססה על ממצאים שבעובדה שקבע בית-משפט השלום, בין היתר לעניין הסיבה שבעטיה מסרה המתלוננת את השיקים החדשים למבקשת. בית-משפט השלום קבע בעניין זה, כי המצג הכוזב שהעמידה המבקשת גרם למתלוננת לסבור כי הכספים מגיעים למבקשת. ממצאים אלו נבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי, והמבקשת לא הצביעה על עילה להתערבות בית-משפט זה בהם.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשת תתייצב לריצוי עבודות השירות בתאריך 1.7.02.