רע"פ 2593/10 נגריה ושיש עין ראפה בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקשים בעבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים וניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני - עבירות לפי סעיפים 2, 13(א)(1), 13(ב)(1)(א) ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, סעיפים 4, 14, ו-15(2) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 וסעיף 1 ופריטים 10.2, 10.7, 10.9, ו-10.16 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישיון), התשנ"ה-1995. בנוסף, הורשע מבקש 2 בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיפים 14 ו-18 לחוק רישוי עסקים.

2.

מבקשת 1 היא חברה המפעילה נגרייה ומפעל שיש, שמבקש 2 הוא בעל מניותיה ומנהלה הרשום, בעוד שמבקש 3 משמש בה כמנהל פעיל. על פי הכרעת הדין, פעלה מבקשת 2 ללא רישיון, והמשיכה לעשות זאת חרף צו סגירה שיפוטי שהוצא נגדה. בנוסף, במועדים שונים נמצאה פסולת השייכת למבקשת 1 כשהיא מוטלת בחיק הטבע. המבקשים נדרשו לפנות את הפסולת, והונחו שלא לעשות זאת על דרך הבערתה, וגם לכך לא צייתו. המבקשים 2 ו-3 הורשעו מתוקף היותם מנהלי המבקשת 1, ומשנמצא כי לא עשו די כדי למנוע את העבירות (עמוד 68 להכרעת הדין). בעקבות ההרשעה נגזר למבקשת 1 קנס בסך 100,000 ש"ח, והיא חויבה לחתום על התחייבות בסכום זהה להימנע מביצוע עבירה. גם על המבקשים הנוספים הוטלו קנסות – מבקש 2 בסכום של 50,000 ש"ח, ומבקש 3 בסכום של 25,000 ש"ח, והם חויבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה. לבסוף, נצטוו המבקשים לסגור לאלתר את הנגרייה ומפעל השיש.

2.

המבקשים ערערו על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענו כי הערכאה הדיונית התעלמה מגרסתם לעניין השלכת הפסולת, שעל פיה כלל לא ביצעו עבירה. בנוסף, הלינו על חומרת העונש, אשר לגישתם סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור לעניין הכרעת הדין, הואיל ולא מצא מקום לסטות מממצאיו של בית-משפט השלום. גם הערעור על גזר-הדין נדחה, נוכח התרשמות בית-המשפט כי העונשים תואמים את חומרת העבירות ונסיבותיהן.

3.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהם חוזרים על הנימוקים שהעלו בבית משפט קמא, ולבקשה זו אין בידי להיעתר. כידוע, קיומו של ערעור שני נועד ללבן שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו של המבקש ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). עניינם של המבקשים אינו נמנה עם אלה. יתרה מכך, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה ליתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646, 650 (2003)), ומקל וחומר משלא גיליתי בעונש חומרה יתרה.

לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.