רע"פ 261/07 ציפורה באודן נ. מדינת ישראל

המבקשת הורשעה בבית-משפט השלום בעכו, על-פי הודאתה, בגניבה, בזיוף, בשימוש במסמך מזויף ובקבלת דבר במרמה, עבירות לפי סעיפים 384, 415, 418

ו-420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נמצא כי בשנת 2002, בעת שעבדה בבית-אבות בנהריה, היא גנבה כספים מחשבונה של המתלוננת – קשישה עמה קשרה יחסי ידידות ושהלכה בינתיים לעולמה – באמצעות שימוש חוזר ונשנה, שלא-ברשות, בכרטיס האשראי שלה; באמצעות משיכת מזומנים בדלפק הבנק בו התנהל חשבונה, תוך זיוף חתימה; ובאמצעות זיופו של צ'ק, שנרשם כביכול בידי המתלוננת. בסך הכל הניחה המבקשת את ידה במעשיה אלה על קרוב ל-55,000 ש"ח מכספי המתלוננת.

בעקבות הרשעתה, ולאחר שבית המשפט נתן את דעתו לכלל הנסיבות – חומרת המעשים מן העבר האחד, ומצבה האישי והרפואי של המבקשת מן העבר האחר - נגזרו לה ששה חודשי מאסר, 10 חודשים של מאסר על-תנאי, והוטל עליה קנס בסך 20,000 ש"ח. ערעור, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובו טענה המבקשת כנגד חומרת העונש, נדחה, לאחר שערכאת הערעור מצאה כי העונש הולם את חומרת המעשים, ואת העובדה שהמבקשת ניצלה את יחסי האמון שקשרה עם המתלוננת ואף לא טרחה להשיב את הכספים.

עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער, ואת בקשתה היא תומכת בטענה בדבר שיהוי, והכוונה היא לפרק הזמן של ארבע שנים שחלף מן היום שבו בוצעו העבירות ועד להגשתו של כתב האישום. בא-כוחה של המבקשת שב עוד ומדגיש את נסיבותיה האישיות הקשות של שולחתו, כמו גם את העובדה כי חרף קשייה עלה בידה להשתלב בעבודה במעון לנכים בו היא מועסקת עד היום. לבסוף, נטען כי חלק ניכר מן הכסף הוחזר.

בכל הטענות הללו אין כדי להועיל למבקשת. תכליתה של רשות לערעור נוסף אינה להידרש לטענות פרטניות, מקל וחומר כאשר אלו נתבררו בפני שתי ערכאות קודמות. רשות ערעור נועדה ללבן סוגיות להן נודעת השלכה כללית, וכאלו לא נמצאו בבקשה שבפני. אוסיף, כי אני שותף להשקפה בדבר חומרת מעשיה של המבקשת והפגם המוסרי הטבוע בהם, ומשכך איני סבור כי העונש שנגזר למבקשת הנו מופרז כל ועיקר.

הבקשה נדחית.