רע"פ 2614/10 מונדר בדיר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט מרכז (ע"פ 10387-01-10, כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי וע' גרוסקופף ), בו נדחה בין היתר ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (פ 1724/08, כבוד השופטת: ק' רג'יניאנו ).

המבקש הורשע על פי הודאתו במיוחס לו בכתב האישום. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש ואחיו הפעילו תחנת דלק מבלי שהיה להם את הרישיון לכך ומבלי שנקטו באמצעי הזהירות הנדרשים באופן שסיכן חיי אדם. כן נטען, כי הללו מכרו וסיפקו סולר לתחנת דלק נוספת, שאף היא פעלה ללא היתר כדין. בנוסף, נטען כי המבקש נתן שוחד במספר רב של מקרים לשוטר ששירת ביחידת מג"ב, האחראית על אכיפת החוק כנגד תחנות דלק פיראטיות. עוד נטען, כי המבקש התחזה לבעלים של חברה לאספקת דלק (א.ס.ק חברה לשיווק דלקים) בפני גרפיקאית בבית דפוס והזמין פנקסי חשבוניות על שם חברה זו. משסופקו לו פנקסי חשבוניות אלו, זייף המבקש שתי חשבוניות בסכומים גבוהים, חתם בחתימה הנחזית להיות חתימתו של מנהל א.ס.ק והגישן לרואה החשבון שלו, על מנת שזה ידווח עליהן לרשויות המס, כהוצאה של חברת התדלוק שבבעלותו. בנוסף, נטען כי במסגרת קיום ההליכים המשפטיים כנגד המבקש הוא התעלם מהוראות השוטרים, התפרע, קילל אותם והעליבם. ביום 13.7.2009 גזר בית המשפט על המבקש שלושים חודשי מאסר בפועל; עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 60,000 ש"ח.

על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 9.2.2010 דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש ועונשו נותר על כנו.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הקל בעונש המאסר שהוטל עליו. לטענתו, העונש החמור שהושת עליו הינו מפלה באופן קיצוני אל מול העונש שהוטל על השוטר ששוחד ועל המעורבים הנוספים בפרשה זו. כן טוען המערער, כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות המיוחדות ולתת בעניינו משקל משמעותי וראוי לשיקול השיקומי.

מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי נוכח חומרת העבירות, הנסיבות בהן בוצעו ועברו הפלילי המכביד של המבקש עונש המאסר שהושת עליו כלל אינו חמור וכי הוא מצוי בסקלה הנמוכה של רמת הענישה הנהוגה בבתי המשפט בעבירות אלו. בנוסף, המשיבה דוחה את טענותיו של המבקש לאפליה בענישתו, לעניין זה המשיבה מפנה לנסיבות המצדיקות את ההבחנה בענישה בין המבקש לשוטר ויתר המעורבים, בין הנסיבות המנויות הן: העבירות המיוחסות, נסיבות ביצוען, עבר פלילי ושיתוף פעולה בחקירה. לעניין נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש, טוענת המשיבה, כי הערכאות הקודמות נדרשו להן ואלו הובאו בחשבון, וניתן להן משקל בעונש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, עיקרן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אולם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין צורך להכביר במילים באשר לחומרת מעשיו של המבקש ולסיכון הרב לחיי אדם הגלום בהם, שנמנע אך בדרך נס. אף במעשי השוחד והשחיתות גלומה סכנה חברתית רבה בה ניתן סיוע לכאורה, מרשויות האכיפה למעשי שחיתות ופשע, ולפיכך עלינו כחברה למגר תופעות מנוונות ומשחיתות אלו. כמו כן, בנסיבות עליהן מצביעה המשיבה לא מצאתי יסוד לטענת האפליה לה טוען המבקש.

סוף דבר הבקשה נדחית.