רע"פ 2622/09 מאריו קוברסקי נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בעכו (תיק פ' 3419-06), בגין עבירות של תקיפה חבלנית נגד בת זוג, לפי סעיפים 379 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר מספר אירועים, במועדים שונים, בהם תקף המבקש את אשתו (היא המתלוננת) באלימות, לרבות מקרה בו כיבה סיגריה על פניה. עוד מתואר כי המבקש ואחיו, שהואשם אף הוא בגדר כתב האישום, איימו על המתלוננת כי יהרגוה.

בתחילה, כפר המבקש בעבירות שיוחסו לו, אולם ביום 8.1.2008, חזר בו מכפירתו והודה בכל המיוחס לו בכתב האישום, תוך שהוא מבקש לצרף תיק נוסף (פ 3850/06) בו הוא הואשם בגרימת פציעה למתלוננת. לפיכך, הורשע המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו בשני כתבי האישום.

ביום 28.9.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט מ' אלטר ), בגדרו הושת על המבקש עונש של 3 חודשים מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח ו-8 חודשי מאסר על תנאי. כמו כן חויב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 4,000 ש"ח כי לא יעבור כל עבירה של אלימות פיזית למשך 3 שנים. בנימוקי גזר הדין, ציין בית המשפט

את חומרתן של העבירות אשר יוחסו למבקש ואת העובדה שתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו לא היו חיוביים במיוחד. יחד עם זאת, התחשב בית המשפט בעברו הנקי של המבקש, בהודאתו, וכן במאמצים שנראה כי הוא והמתלוננת עושים לשיקום חיי הזוגיות שלהם. עוד צוין בגזר הדין כי העונש הקל יחסית הוטל בהתחשב בעדותה של המתלוננת, וכי לכתחילה חשב בית המשפט

להשית עונש חמור בהרבה.

על גזר הדין, ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 286-08) בעיקר לעניין הקביעה כי הוא ירצה את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח ולא על דרך של עבודות שירות.

ביום 5.2.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ש' ברלינר ו י' גריל וכבוד השופטת ב' בר-זיו ), בגדרו נדחה הערעור. נקבע כי בהתחשב בנסיבות המקרה מדובר גם כך בעונש קל במיוחד, וכי בית משפט השלום נתן משקל מירבי לנסיבות האישיות של המבקש, ולפיכך אין מקום להתערב בגזר הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כי היה מקום בנסיבות העניין לבחון את האפשרות כי יירצה את עונש המאסר בעבודות שירות, ולו גם לתקופה ארוכה יותר של 6 חודשים. בעיקר טוען המבקש כי יש להתחשב במאמציהם המשותפים שלו ושל אשתו לשקם את חייהם הזוגיים, גם בסיוע של עובד סוציאלי מ"עמותת בית האור למעשי החסד", אשר אף חיווה דעתו כי חל שיפור רב ביחסי בני הזוג. לפיכך, לשיטתו פירש שירות המבחן באופן שגוי את רתיעתו של המבקש מהסתייעות בשירות כסירוב לטיפול בבעיותיו ככלל, והיה מקום לבקש תסקיר משלים בהתחשב בנתונים אלו. עוד צוין כי בני הזוג מצויים בעיצומו של תהליך הפריה מלאכותית וכי עונש המאסר עלול לפגוע בהליך זה. נטען גם כי למעשה העולה מגזר דינו של בית משפט השלום הינו, כי זה הגיע לדיון האחרון (בו העידה המתלוננת) כשדעתו כבר מגובשת ולא שקל באופן ממשי את האפשרות של מאסר בעבודות שירות. בעניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי נטען כי הוא ניתן מבלי שניתנה לבא כוח המבקש הזדמנות סבירה לשטוח את טענותיו, היות ו בית המשפט הפסיקו כבר בראשית דבריו. כן נטען כי העונש כפי שהוטל אינו מאפשר, בשל תקופתו, שחרור לאחר ריצוי של שני שלישים מתקופת המאסר, ואף בכך יש כדי לפגוע במבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ופסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ואין בבקשתו כל עילה המבססת כי ענינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים דיון נוסף.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו, וודאי שלא לרעת המבקש, מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע. די בסיבות אלו בלבד כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין בבקשה ממש אף לגופה. המבקש הורשע על פי הודאתו בסדרה של מעשי אלימות קשים נגד המתלוננת, שבוצעו במספר אירועים נפרדים ואשר הובילו לכדי חבלות ממשיות שנגרמו לה, לרבות כאמור, מקרה בו כיבה סיגריה על פניה. אם לא די בכך, המבקש ואחיו איימו על המתלוננת כי "לא תעשה

בעיות לבעלה". אין צורך להכביר מילים על חומרתם של מעשים אלו ועל חובתם של בתי המשפט לענוש עליהם בחומרה הולמת. בנסיבות אלו, נראה כי נכון קבע בית המשפט המחוזי שהעונש שהושת על המבקש הינו מקל ומבטא התחשבות מירבית (ויתכן שאף התחשבות יתרה) בנסיבותיו האישיות של המבקש ובמאמצי בני הזוג לשקם את יחסיהם. לא מצאתי ממש אף בטענותיו הנוספות של בא כוח המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.