רע"פ 2636/11 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 4919-01-11, כבוד השופטים ר'

אבידע, י' צלקובניק וי' שפסר ) מיום 16.2.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 2779-08, כבוד השופטת י' רז-לוי ).

המבקש הועמד לדין בגין עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 10.5.2008 סמוך לשעה 22:00 איים המבקש על גרושתו (להלן: המתלוננת ) בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמר לה שאם תמשיך לחקור את בתם המשותפת, הוא ישחט אותה. כמו כן נטען, כי המבקש קילל את המתלוננת בכוונה להפחידה או להקניטה וזאת בנוכחות אותה הבת.

ביום 22.7.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שמיעת הראיות. בגזר הדין מיום 21.11.2010 הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של חודשיים שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה של 6 חודשים ופיצוי בסך 750 ש"ח למתלוננת. בגזרו את דין המבקש שקל בית המשפט לחומרה את קיומו של מאסר מותנה תלוי ועומד כנגד המבקש, בגין עבירה שביצע גם כן כלפי המתלוננת, בעת שביצע את העבירה נשוא תיק זה. לקולה שקל, את נסיבותיו האישיות של המבקש, את עברו הפלילי שאינו מכביד וכן את העובדה שעבירת האיומים שביצע אינה נמצאת ב"רף העליון", להגדרת בית המשפט, של עבירות האיומים.

על הכרעת הדין של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית הייתה כי המתלוננת העלילה לגביו עלילות שווא וכי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט כוזבת.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי הכרעת הדין מבוססת היטב על הראיות ועל התרשמותו של בית המשפט מן העדים וכן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות

התערבות של ערכאת ערעור בממצאי מהימנות. באשר לגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום עשה חסד עם המבקש, בכך שלא גזר עליו עונש חמור יותר, ועל כן אין עילה להקלה נוספת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בהכרעת הדין של בית משפט השלום שכן הכרעה זו מבוססת על עדויות שקריות וכוזבות. הוא מבקש לסמוך ידו על הסתירות, הקיימות לטענתו, בעדויות שהביאו להרשעה וכן על אירועים קודמים בהם, לדבריו, פירשה המתלוננת אמירות שונות של המבקש אליה כאיומים לרצח על אף שלא היתה לכך כל אחיזה במציאות. כנגד גזר הדין, טוען המבקש, כי ההרשעה הקודמת, אשר בגינה הוחלט להפעיל מאסר מותנה כנגדו, יסודה בטעות ולכן אין להעמידה לחובתו במסגרת השיקולים לקביעת גזר דינו במקרה דנן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש אמנם פורש טענותיו על פני עשרות עמודים, אך כולן כנגד מהימנות גרסאותיהן של העדות, עליהן התבססה הכרעת הדין בעניינו. לא מצאתי בדבריו כל שאלה המצדיקה דיון בפני בית משפט זה בערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: ע"פ 3091/08

טרייגר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם 29.01.2009); 7201/97 רע"פ דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, טוען המבקש כנגד השיקולים ששימשו לקביעת חומרת העונש, אך לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה המצדיקה התערבות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כאמור, מדובר בבקשה להעדפת עדותו של המבקש על פני עדויות אחרות בטענה שהאחרונות אינן מהימנות. אולם כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים, במיוחד כאשר הממצאים מושפעים ממידת מהימנות העדים שהעידו בפני הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 581 (1993) בעמוד 607). הערכאה הדיונית שמעה את כלל העדויות והכריעה על בסיסן ועל כן, כפי שנקבע גם בבית המשפט המחוזי, אין במקרה דנן כל עילה להתערבות.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ומשכך מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.