רע"פ 2653/04 משה דולב נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש, משה דולב, הוגש בשנת 1998 כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בו יוחסה לו עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי המבקש פתח חשבונות בבנקים בהרצליה, רמת השרון וכפר שמריהו על שם חברות שונות, והפקיד בהם בעצמו ובאמצעות אחרים, צ'קים בסך של 883,500 שקלים, משוכים על חשבונות המתנהלים בישובים ערביים. המערער ידע כי השיקים שהופקדו הינם ללא כיסוי, מחמת היותם משוכים מחשבונות סגורים או מוגבלים, והוא גם ידע כי באותם ימים עתיד לחול עיד אלפיטר, שבמהלכו ייסגרו סניפי הבנקים בישובים הערביים למשך שלושה ימים, החל ביום 17.1.99 ועד ליום 20.1.99. במהלך ימי החג, ובטרם הגיעו לבנקים הודעות על חזרת השיקים, משך המבקש את הכסף שהפקיד בחשבונות שפתח, והוא סרב להשיב את הכספים חרף דרישת הבנקים לעשות זאת.

במהלך משפטו הודה המבקש בחלק העובדתי שבכתב האישום, אך טען כי לא ידע שלשיקים אין כיסוי, וגם לא ידע על קיומו של החג המוסלמי, ולפיכך לא חטא בפלילים. בית משפט השלום דחה גרסה זו של המבקש, והרשיעו, ובעקבות כך גזר לו 36 חודשי מאסר, 15 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪ ופיצוי לחמשת הבנקים שהתלוננו, בסכום של 20,000 ₪ לאחד.

המבקש ערער על הרשעתו בפני בית המשפט המחוזי, אולם לאחר שהסתיימו טיעוניהם של הצדדים, החליט המבקש לצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד. לצורך בחינתו של העונש הורה בית המשפט המחוזי על הגשתו של תסקיר מבחן, אולם בסופו של דבר לא היה בזה כדי לסייע למבקש, וערעורו נדחה על שני חלקיו.

2.עתה, עותר המבקש לקבלתה של רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי מקום להיעתר לה. הלכה פסוקה היא כי ערעור בגלגול נוסף נועד לבחון שאלות משפטיות עקרוניות בעלות השלכה כללית, החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים, ולא כזה הוא המקרה הנוכחי בו מלין המבקש כנגד העונש בלבד. המבקש טען, כי אצל קצין המבחן אליו הופנה התגבשה דעה מוקדמת נגדו, באשר קצין זה הגיש בעבר לבית המשפט תסקיר לא-אוהד נוסף בעקבות חשד שדבק בו כמי שהיה מעורב בביצועה של עבירה אחרת. אולם טרוניה זו עם כל חשיבותה, נטענה גם בפני בית המשפט המחוזי, ואם לא נמצאה ראויה להתייחסות, מותר להניח כי היה זה משום שבית המשפט סבר כי אין בה ממש. אולם לא רק עניין זה עומד לרועץ למבקש, אלא גם העובדה כי בחינת העונש לגופו אינה מצביעה על החמרה בדין או על חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, ועל כן לא הצליח המבקש להצביע על עילה אשר תצדיק קיומו של ערעור נוסף בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת בעונש במועד אשר קבע בית המשפט המחוזי.