פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 267/04
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אלברט מלייב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"פ 70175/02; בע"פ 71597/02 מיום 7.12.03
שניתן על ידי כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר
בשם המבקש: עו"ד אהרון
מסרי
בשם המשיבה: עו"ד הרן
רייכמן
החלטה
כנגד המבקש הוגשו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו שלושה כתבי-אישום.
כתב-האישום הראשון (ת.פ. 9364/00), מייחס לו שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של תקיפת בן-זוג בניגוד לסעיפים 379 ו- 382 לחוק העונשין. כתב-האישום השני (ת.פ. 11447/00), מייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית של בן-זוג בניגוד לסעיף 382 (ג) לחוק העונשין; שתי עבירות של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של תקיפת בן-זוג בניגוד לסעיף 382(ב)(ו) לחוק העונשין ועבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק בניגוד לסעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב-1982. וכתב האישום השלישי (ת.פ. 1567/02), מייחס לו עבירה של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום הראשון (ת.פ. 9364/00), ביום 24.5.99, ניתנה החלטה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, לפיה על המבקש נאסר להיכנס או להימצא במרחק 500 מ"ר מהדירה ברחוב יקותיאל אדם 38/11 באור-יהודה (להלן: הדירה), וזאת עד שיפקיד כסף ותיחתם ערבת עצמית וצד ג' (להלן: ההוראה החוקית). עוד נאמר בכתב האישום כי ביום 7.6.99 הפר המבקש את ההוראה החוקית בכך, שהגיע לדירה ודפק על דלתה. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 8.6.99 הפר המבקש את ההוראה החוקית בכך שהגיע לדירה ובאותן הנסיבות תקף את אשתו, בכך שדחפה והכה בה.
לפי הנטען בכתב האישום השני (ת.פ. 11447/00), ביום 2.1.98 ברחוב יקותיאל אדם 38 באור-יהודה, תקף המבקש שלא כדין את אשתו, בכך שסטר בפניה. בהמשך לנסיבות אלה, משניסתה האישה לצאת מהדירה על-מנת להתקשר למשטרה ולהזעיק עזרה, תפס אותה המבקש ושרט אותה בלחי שמאל ובכתף שמאל וגרם לה חבלה של ממש. כמו-כן נטען בכתב האישום, כי ביום 7.4.99, בדירה, איים המבקש בפגיעה שלא כדין בגופה של אשתו, בכך שאמר לה "שישאיר אותה נכה ויחנוק אותה", וזאת בכוונה להפחידה ו/או להקניטה. בהמשך לכך, תקף המבקש את אשתו, בכך שאחז בידו האחת בגרונה וניסה חנקה, כאשר ידו השניה אוחזת בידה וזאת על-מנת למנוע ממנה להזעיק את עזרת המשטרה. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 14.4.99 התקשר המבקש באמצעות מכשיר טלפון השייך לבזק, לדירתה של אשתו ואיים בפגיעה שלא כדין בגופה, בכך שאמר לה: "אני אראה לך מה זה על מה שעשית לי", וכן "שהיא תצטער על זה שהיא מתלוננת במשטרה", וזאת בכוונה להפחידה ו/או להקניטה.
לפי הנטען בכתב האישום השלישי (ת.פ. 1567/02), ביום 14.7.01, בדירתה באור-יהודה, איים המבקש על אשתו, הגב' אלווירה מלייב, בפגיעה שלא כדין בכך שאמר לה: "תתפללי לאלוהים שלא תכירו אותי למה שאני מסוגל לעשות" וזאת בכוונה להפחידה ו/או להקניטה.
כתבי-האישום הראשון (ת.פ. 9364/01) והשני (ת.פ. 11447/00) - אוחדו בבית-משפט השלום וניתן בהם פסק-דין. בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' שמאי) הרשיע את המבקש בעבירה של תקיפה חבלנית, המיוחסת לו בת.פ. 11447/00; בעבירה של הפרת הוראה חוקית, המיוחסת לו בת.פ. 9364/01 וכן בעבירה של תקיפת בן-זוג, המיוחסת לו בת.פ. 9364/01.
אשר לכתב האישום השלישי (ת.פ. 1567/02), בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) הרשיע את המבקש בעבירה של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין.
על שני פסקי-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הדיון בשני הערעורים אוחד. בית-המשפט המחוזי (כב' סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור כולו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקש חוזר וטוען, כי צו ההרחקה שהוצא נגדו על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה לא היה בתוקף, מאחר שלא ננקב בו התאריך לגבי ההרחקה מהדירה. לחילופין טוען המבקש, כי הצו לא היה בתוקף, מאחר ובית-המשפט לענייני משפחה האריך את הצו לגבי ההטרדות, מעבר לשלושה חודשים, הקובעים בחוק מניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: החוק).
מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
החלטתי לדחות את הבקשה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).
מעבר לדרוש יוער, כי אומנם סעיף 5 לחוק מניעת אלימות במשפחה, התשמ"א-1991 קובע, כי תוקפו של צו ההרחקה לא יעלה על שלושה חודשים ללא בקשת הארכה. ואומנם צודק המבקש בטענתו, לפיה בית-המשפט לענייני משפחה לא נקב תאריך לתוקף צו ההרחקה, ואולם, ניתן להבין את העובדה, שלא ננקב תאריך, כך שמאחר והמבקש לא הפקיד את הערבויות, אשר היוו תנאי לביטול הצו, נשאר צו ההרחקה בתוקף. משמע, מאחר ובית-המשפט לענייני משפחה לא נקב תאריך, ממלא החוק את החסר, והצו נחשב כאילו הוא עומד בתוקפו עד לתאריך הנקוב בחוק, קרי שלושה חודשים מיום הוצאת הצו.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ג בשבט תשס"ד (5.2.2004).
ש ו פ ט