פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2709/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עבד אל רחמן אבו עייש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.3.10 בעפ"ג 6728/09 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ב' אזולאי – סג"נ, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי
בשם המבקש:
מוטי יוסף
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 6728-09, כבוד השופטים ב' אזולאי- סג"נ ,
נ' זלוצ'ובר, י' רז-לוי ) מיום 24.10.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 2895/08, כבוד השופטת ד' בית-אור - סג"נ).
נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו עבירה של גניבה בידי עובד. על פי הנטען בכתב האישום המבקש, שהועסק כרוקח בשירותי בריאות כללית, בשנת 2007 נטל תרופות תוך שהוא גונב אותן ומוכר אותם לאחר, בסכום של כ-3704 ש"ח, ובמועד נוסף נטל כ-50 סוגי תרופות והעבירם לבן משפחתו כדי שזה ימכור אותם לאחרים, כאשר שווי התרופות היה כ-4666 ש"ח. המבקש הורשע במסגרת הסדר טיעון ונידון לעונש מאסר של 5 חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס. בתסקיר מטעם שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי הומלץ כי תבוטל הרשעתו בדין ולצד זאת הומלץ להשית עליו עונש של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות. בית משפט השלום לא קיבל המלצה זו וקבע כי העבירה שבה הודה המבקש, שעניינה גניבה ממעביד ונסיבותיה, הינה עבירה שיש לה היבט ציבורי משמעותי. מדובר בגניבה של תרופות עליהן היה מופקד המבקש במסגרת עבודתו. את התרופות מסר לגורמים שהיו עלולים לעשות בהן שימוש ללא פיקוח ותוך סיכון חמור ביותר של מי שייטול תרופות אלה, עד כדי אפשרות לסיכון חייהם. על כן הוא הפר את מחויבותו המקצועית ואת מחויבותו כעובד. לאור האמור נקבע כי אין מקום להימנע מהרשעה על פי ההלכה הפסוקה של בית משפט זה, אולם בשלב גזירת העונש יש לזקוף לזכותו את הודאתו בהזדמנות הראשונה, את החרטה והבושה הכנה שהביע ואת היעדר עברו הפלילי. באיזון בין כלל השיקולים נגזרו עליו העונשים כפי שפורטו לעיל.
המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי. ביום 24.3.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחה הערעור. נקבע כי מעשיו של המבקש והעבירה בה הורשע הינם מעשים חמורים, כאשר המבקש ניצל את תפקידו ואת העובדה שהועסק כרוקח על מנת לגנוב תרופות ולמכור אותן. כמו כן נקבע כי העבירה של גניבה ממעביד שבוצעה על ידי המבקש, מהווה הפרת חובתו המקצועית וניצול מעמדו ותפקידו ובכך חומרה מיוחדת, כאשר הדעת נותנת כי דווקא מי שהוכשר להיות רוקח צריך וחייב להיות מודע כי תרופות צריכות להימסר רק לידי מי שאמור לקבלן בהתאם למצבו הרפואי. לאור האמור נקבע כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו לא ניתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן, לחרטה הכנה שהביע, לנסיבותיו האישיות ולהבנתו את חומרת מעשיו. עוד הוא טוען שלא ניתן משקל לפן השיקומי ולעובדה כי הרשעתו בדין יכולה להוביל לאובדן רישיון עבודתו ולהפיכתו למובטל ולנטל על החברה. כמו כן, לטענתו מקרה זה מצדיק הימנעות מהרשעה בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה. בסיכומו של דבר טוען המבקש כי יש לבטל את הרשעתו ולהשית עליו עונש של שירות לתועלת הציבור כהמלצת שירות המבחן.
לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הערכאות הקודמות איזו כראוי את השיקולים השונים ובדין קבעו כי מקרה זה אינו מצדיק הימנעות מהרשעה בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט זה (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009)). האינטרס האישי של המבקש נסוג מפני האינטרס הציבורי במקרה הנוכחי. המעשים בהם הוא הודה הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בחוק ובזולת, ומעבר לכך אף זלזול במקצועו, ובמעבידו אשר נתן בו אמון, ומעל הכול בבריאות הציבור.
במצב דברים זה לא היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו, שכן ידוע הוא כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה וכלי עזר, ואין הוא מהווה מדד יחידי ומכריע בהחלטתו של השופט. בסופו של יום האחריות מוטלת על כתפי בית המשפט, ועליו לערוך את האיזון בין האינטרסים הנוגדים ולשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים העומדים בבסיס מטרתה של הענישה הפלילית , בשים לב להמלצת שירות המבחן (ראו רע"פ 843/07 טארק אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא
פורסם, 25.2.2007)). "השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו כגוף שמהותו טיפולית, אינם חופפים בהכרח את אלה המנחים את בית המשפט" (בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009) ). במקרה הנדון, לאור חומרת העבירות והאינטרס הציבורי, לא היה מקום לתת משקל מכריע ובלעדי להמלצת שירות המבחן, והעונש אשר נגזר על המבקש משקף את האיזון הראוי בין השיקולים לחומרה והשיקולים לקולה.
נוכח האמור, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ט בניסן התש"ע (13.4.2010).
ש ו פ ט