רע"פ 273/09 אהרון מור נ. מדינת ישראל

נגד המבקש וחברה בבעלותו הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פלילי 4771/04), בגדרו יוחסו לו במספר אישומים, שתי עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) בקשר עם סעיף 222(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ); שתי עבירות של אחריות מנהל, לפי סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה; ו-16 עבירות של אי העברת ניכויים במועד, לפי סעיף 219 בקשר עם סעיפים 164, 166, 117 ו224א' לפקודת מס הכנסה.

כתב האישום נוגע לדרך ניהולה של חברה שהיתה בבעלותו ובניהולו של המבקש ואשר בשנים הרלוונטיות (2002-2001) לא הוגשו דו"חות על הכנסותיה כנדרש בחוק. עוד בתקופה זו לא העבירה החברה לידי מס הכנסה את ניכויי המס שחייבת היא להעביר ממשכורות עובדיה ומתשלומים לקבלני המשנה שלה.

השתלשלות התיק בבית משפט השלום התארכה זמן ממושך, זאת בעיקר עקב התנהלותו של המבקש אשר שינה מספר פעמים את עמדתו במהלך ההליך האם כופר או באישומים או מודה בהם, עד שלבסוף הודה באישומים (לאחר שסכום חוב הניכויים הופחת לכדי 250,000 ש"ח) והורשע על פי הודאתו בעבירות אשר יוחסו לו.

ביום 8.7.2007 נגזר דינו של המבקש על ידי בית משפט השלום (כבוד השופט ח' אפרתי ). בית המשפט בחן את נסיבות המקרה, לרבות השתלשלות התיק כמו גם את עברו הפלילי של המבקש אשר לחובתו שתי הרשעות קודמות בעבירות מס. כמו כן ציין כי בעבירות ממין אלו חובה על בתי המשפט ליתן עונש מרתיע, מה גם שהמבקש לא ניצל את הזמן הממושך שחלף מפתיחת ההליכים כדי לרפא מחדליו. לפיכך, השית הוא על המבקש עונש של 14 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71459/07).

ביום 22.12.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , כבוד השופט ג' קרא וכבוד השופטת י' שבח ), בגדרו התקבל הערעור באופן חלקי כך שתקופת המאסר בפועל קוצרה לכדי 9 חודשים. יתר רכיבי העונש הותרו בעינם. בין נימוקיו של בית המשפט המחוזי להקלה בעונשו של המבקש עלו בעיקר, העובדה כי הוא פעל כדי לרפא את מחדליו ולצמצם את מימדי חובו לרשויות המס לכדי 92,000 ש"ח. כמו כן קבע בית המשפט כי נפל פגם בכך שנגד המבקש התנהל במקביל משפט בגין אותה מסכת עובדתית בידי רשויות מס ערך מוסף, בגינו הושת עליו עונש של 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בעוד שמן הראוי היה לאחד את האישומים. יחד עם זאת צוין כי בנסיבות הענין לא שוכנע בית המשפט כי נגרם למבקש עיוות דין מחמת זאת שלא אוחדו האישומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, המופנית אף היא לענין חומרת העונש.

המבקש מפרט בבקשתו מספר שיקולים וטעויות לכאורה שנפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, כאשר לשיטתו לו היה ניתן משקל נאות לשיקולים אלו היה בכך כדי להפחית מהעונש שהושת עליו. כך, לשיטתו שגו הערכאות הקודמות משסברו כי סכומי המס נוכו בפועל על ידו, אך לא הועברו לרשויות המס (היינו נותרו בידיו) בעוד שאין מחלוקת כי לא היה ניכוי כלל ולא נכנס כסף לכיסו. עוד שגה, לשיטתו, בית משפט השלום בכך שראה לחומרה את הרשעתו בעבירה נוספת "מקבילה" בגין אותם מעשים אך בהיבט של מס ערך מוסף. נוסף לאלו, טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספיק לכך שרוב סכום החוב צומצם, הן על ידי הכרת רשויות המס כי דרישתם הראשונית היתה מופרזת, והן על ידי מאמציו הניכרים להחזיר את החוב. יצוין כי בהקשר זה מבקש הוא גם כי תינתן לו השהות לנסות ולהסדיר אף את יתרת החוב שנותרה, היינו, כ-92,000 ש"ח. טיעון נוסף ששוטח הוא, ושלטעמו מצמיח עילה לדיון אף בפני ערכאה זו, הינו המשקל המופרז לטעמו שניתן להרשעותיו הקודמות, חרף העובדה שעבירות אלו נעברו לפני זמן רב (משנת 1983 ומשנת 1992) והתיישנו.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי אין הבקשה מגלה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור, מה גם שכל כולה נוגעת לעונש שהושת על המבקש. לגופן של טענות נטען כי בית המשפט

המחוזי התחשב בטענותיו של המבקש, למשל לענין ההרשעה המקבילה ואף נתן לכך משקל בהחלטתו להקל עימו, כך שאין שחר לטענותיו בענין. לענין ההרשעות הקודמות, אף שנכון שהעבירה הראשונה אמורה היתה להימחק מהמרשם ולא היה מקום ליתן לה משקל, לא כך הוא באשר להרשעה השנייה. לפיכך, ובהתחשב בחומרת העבירות ובמדיניות הענישה בעבירות מס, נטען כי אין מקום להקלה נוספת עם המבקש.

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, והגעתי למסקנה כי אין מקום לקבל את הבקשה.

פעמים רבות הובהר כבר בהחלטותיו של בית משפט זה, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בית משפט זה חזר שוב ושוב על הצורך בענישה מרתיעה בכל הנוגע לעבירות מס, ומשכך, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. בשונה מהעולה מנימוקי הבקשה, בית המשפט

המחוזי נתן גם נתן משקל לקולא הן לעובדה שנגד המבקש נוהל הליך נוסף מקביל והן לעובדה שגובה החוב צומצם על ידיו במאמצים ניכרים. אלו בדיוק היו הנימוקים העיקריים לכך שעונשו של המבקש צומצם לכדי 9 חודשי מאסר. לא מצאתי כל נימוק בבקשה או אף מהגיונם של דברים לקבוע כי המשקל שניתן לשיקולים אלו היה נמוך מידי. לא ראיתי גם בטענותיו של המבקש לענין הרשעותיו הקודמות, אף אם נכון הוא כי בהרשעה הראשונה לא היה מקום להתחשב, כדי לסייע בידו. סמכותו של בית המשפט המחוזי לבחון את עברו הפלילי של המבקש ברורה היא ולא ראיתי שניתן לכך משקל העולה על הסביר. רצונו ומאמציו של המבקש לפרוע את חוב המס שצבר הינו מבורך ויש בו כדי להוות משקל מה לטובתו בעת קביעת עונשו, אך אין בכך כדי לנקות אותו כליל מהעבירות אותן ביצע, ואף בהתחשב בכך לא ראיתי כי עונשו חורג מן הראוי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ההחלטה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, מיום 8.1.09, מבוטלת. על המבקש להתייצב עד ליום 31.5.09 בשעה 09:00, במזכירות הפלילית ב בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.