רע"פ 2744/15 מאיר דרדיק נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: א' כהן – שופט בכיר; מ' י' הכהן ; מ' בר-עם ), בע"פ 12205-11-14, מיום 15.3.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד ), בת"פ 10259-08, מיום 13.1.2014.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: החוק או חוק העתיקות ), ועבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: עבירת החזקת הנשק ). יצויין, כי רק בשלב ההוכחות בבית משפט השלום, הבהירה המאשימה, כי האישום בעבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, מתייחס לעבירה שעניינה הודעה על גילוי עתיקה, לפי סעיף 3 לחוק העתיקות (להלן: עבירת ההודעה ) . מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 10.2.2008 נמצאו בביתו של המבקש, בישוב קריית ארבע, נכסי עתיקות רבים, ובכללם: 960 מטבעות; 20 משקולות; 3 פרטי עופרת; 19 טבעות וחלקי טבעות; ו-121 פרטי מתכת שונים. זאת, מבלי שהיה בידי המבקש רשיון להחזקתם של נכסים אלה, ומבלי שהוא דיווח על גילויים או על מציאתם. באותו מועד, כך נטען, נתפסו בדירתו של המבקש פרטי תחמושת שונים, ובין היתר: 20 כדורי 0.3 מ"מ; 4 כדורי 7.62 מ"מ; ו-120 כדורי 5.56 מ"מ. המבקש החזיק תחמושת זו בביתו, בלא שניתנה לו רשות לכך, על-פי דין.

3.

בדיון שנערך בבית משפט השלום, ביום 19.10.2009, טען בא-כוחו של המבקש טענה מקדמית שעניינה חוסר סמכות של בית המשפט לדון בעבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות (להלן: טענת חוסר הסמכות ), שכן עבירה זו נעברה, לכאורה, בישוב קריית ארבע, המצוי באזור יהודה ושומרון (להלן: האזור ). המבקש טען, כי ניתן להחיל את חוק העתיקות, אך ורק על עתיקות המתגלות בתחום השיפוט של מדינת ישראל. בהחלטה, מיום 25.10.2010, דחה בית משפט השלום את טענת חוסר הסמכות של המבקש, תוך שהוא מתבסס על סעיף 2(א) לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון – שיפוט עבירות ועזרה משפטית), התשס"ז-2007 (להלן: חוק השיפוט באזור ); וכן על פסיקתו של בית משפט זה, בע"פ 163/82 דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 622 (1983) (להלן: עניין דוד ). נקבע, כי קיימים שני טעמים המצדיקים דיון בסוגיה מעין זו בבתי המשפט בישראל. הטעם האחד, הינו דיוני, ולפיו ראוי כי סוגיות מעין אלו ידונו בפני בתי המשפט בישראל, להבדיל מבתי המשפט הצבאיים הפועלים באזור; הטעם השני, המהותי, מושתת על השליטה האפקטיבית שיש למדינת ישראל באזור, המובילה לכך "[ש] למדינה יש עניין מיוחד, כי מעשה או מחדל, שהם בני ענישה בצד הישראלי של תחום השיפוט, לא יהפכו למשוחררים מהנורמה הפלילית הישראלית, שעה שהם מבוצעים בעבר השני של תחום השיפוט, אך במסגרת השליטה האפקטיבית הישראלית ".

4.

לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהתייחס לטענת המבקש, לפיה הוא גילה את העתיקות טרם כניסתו לתוקף של חוק העתיקות, בשנת 1978, ולכן לא חלה עליו עבירת ההודעה, נקבע, כי המבקש לא הרים את הנטל הדרוש להוכיח כי הוא גילה את העתיקות, טרם תחילתו של החוק. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי התנהלותה של המשיבה, שעה שהיא נמנעה מלציין את סעיף האישום המדוייק בגדרי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, אינה תקינה, ואולם " לאור האזהרה הרחבה בהודעת [המבקש] במשטרה, דברי [המבקש] בהודעתו במשטרה, והפירוט שעלה בחקירותיו בבית המשפט ובדברי [המשיבה] , הרי שניתנה [למבקש] הזדמנות להתגונן ". אשר לעבירת החזקת הנשק, הבהיר בית משפט השלום, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי היה רשאי להחזיק את התחמושת אשר נמצאה בביתו.

5.

יצויין, כי לאחר הרשעתו של המבקש, וטרם שמיעת הטיעונים לעונש, הועבר התיק, להמשך טיפולה של כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ – סג"נ, נוכח פרישתה של כב' השופטת א' זיסקינד מהשיפוט.

6.

בבואו לקבוע את עונשו של המבקש, זקף בית משפט השלום לחובתו של המבקש, את מספרם הגדול של פריטי העתיקות והתחמושת שנמצאו בביתו. לצד הקולה, נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר עלו מתסקיר שירות המבחן; וכן הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, דבר המהווה " נסיבה שיש לייחס לה משקל של ממש ". לאחר זאת, הורה בית משפט השלום על חילוט העתיקות והתחמושת שהתגלו אצל המבקש, " בהיותם תפוסים שבוצעה בהם עבירה ". בנוסף, הושת על המבקש עונש של של"צ בהיקף של 250 שעות; ומאסר על תנאי לשלושה חודשים, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש אחת העבירות שבהן הורשע, או כל עבירה אחרת על חוק העתיקות.

7.

המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורו נדחה ביום 15.3.2015. בהתייחס לטענת המבקש בסוגיית חוסר הסמכות, ציין בית המשפט המחוזי, כי סעיף העבירה שבו הורשע המבקש, הוא סעיף 3 לחוק העתיקות, כאשר סעיף זה מחייב מסירת הודעה למנהל על גילוי או מציאת עתיקה, והוא אינו מוגבל לעתיקות שנמצאו בשטח ישראל בלבד. לגישתו של בית המשפט המחוזי, " בנסיבות אלה, לא היתה כל מניעה לעשות שימוש בהוראת סעיף 2 [לחוק השיפוט באיזור] , שלפיו מוקנית לבית משפט בישראל סמכות לדון אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור ". למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי, גם בשים לב להגדרת המונח " עתיקה ", המופיעה בסעיף 1 לחוק העתיקות, אשר " אינה מחייבת כי ה'עתיקה' נמצאה או התגלתה בישראל, ומתייחס רק להגדרה הארכיאולוגית של 'עתיקה', ללא זיקה טריטוריאלית ".

בהמשך, ובאשר לחילוט הרכוש שנתפס ברשותו של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא הציג טעמים המצדיקים התערבות בקביעתו של בית משפט השלום בסוגייה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהקשר זה, כי אין בחוק העתיקות כדי לגרוע מסמכויות חילוט ותפיסה הנובעות מחוקים אחרים, לרבות סמכות חילוט הרכוש, לפי סעיפים 34, 36 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.

אשר לטענת המבקש, כי יש להימנע מהרשעתו, קבע בית המשפט המחוזי, כי: " בשים לב לטיב העבירות ובנסיבות ביצוען, ניהול ההוכחות ואי נטילת האחריות וכן העדר טענה ממשית שההרשעה תיפגע בעתידו התעסוקתי של [המבקש]

[...] לא מצאנו כי יש לחרוג מהכלל של הרשעה ".

הבקשה לרשות ערעור

8.

המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אותה השתית על שני אדנים עיקריים: האחד , כי שגו הערכאות הקודמות בדחייתן את טענת חוסר הסמכות שהועלתה על-ידי המבקש. בגדרי טענה זו, הדגיש המבקש כי הדין החל באזור הוא הדין הירדני " ועל-פיו יש לבחון את מעשיו של מי שמבצע לכאורה עבירות בתחום העתיקות באזור ". עוד נטען, כי על יסוד תכליתו של חוק העתיקות, יש לפרשו " כחוק בעל מאפיינים טריטוריאליים מובהקים ". במסגרת האדן השני , נטען כי הרשעתו של המבקש וחילוט הרכוש שנתפס יוצרים כלפי המבקש עיוות דין. טענה זו סמך המבקש על תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ לא להרשיעו, נוכח חורבן כלכלי הצפוי לו; וכן, נוכח טיבן של העבירות בהן הוא הורשע, שהינן מסוג מחדל.

9.

המשיבה התבקשה בהחלטתי, מיום 30.4.2015, להגיש את תגובתה לבקשה לרשות ערעור. בתגובתה, טענה המשיבה כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. נטען, כי הסוגייה המתעוררת, בנידון דידן, נידונה והוכרעה לגופה, על-ידי בית משפט זה, בעניין דוד . לשיטתה של המשיבה, " הצדדים אינם חלוקים בשאלת הדין החל, אלא בשאלת יישומה של הלכה, שנקבעה זה מכבר על-ידי בית משפט נכבד זה ". בהתייחס למהות העבירה בה הורשע המבקש מחוק העתיקות, ציינה המשיבה כי עניינה של עבירה זו ב" אינטרס אוניברסלי-כלל אנושי ".

אשר לבקשה להימנע מהרשעה, ציינה המשיבה, כי לא היתה כל הצדקה לכך, בנסיבות העניין, משום שהמבקש לא נטל אחריות למעשיו, וטענותיו בדבר פגיעה אפשרית בפרנסתו היו כלליות.

דיון והכרעה

10.

מן המפורסמות היא, כי מתן רשות ערעור לצורך דיון ב" גלגול שלישי ", לאחר שסוגייה מסויימת נדונה והוכרעה לגופה בשתי ערכאות קודמות, תיעשה במשורה, ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או רחבת היקף, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר מתעורר חשש מפני עיוות דין או אי-צדק חמור שנגרם למבקש (רע"פ 4022/15 יוסף נ' מדינת ישראל ( 14.6.2015); רע"פ 3818/15

בובליל נ' מדינת ישראל

(8.6.2015); רע"פ 3518/15

מלקמו נ' מדינת ישראל

(8.6.2015)). לאחר שעיינתי בכובד ראש בבקשה לרשות ערעור שלפניי, בתגובת המשיבה לה, ובפסקי דינן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, ומטעם זה, כשלעצמו, אין בידי להיעתר לה.

11.

בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי יש לדחות את טענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. הסמכות לשיפוטו של המבקש בישראל, מעוגנת בסעיף 2(א) לחוק השיפוט באזור, אשר מורנוּ, בהאי לישנא:

" בנוסף לאמור בכל דין יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל".

הוראה זו נועדה להשוות את דינו של ישראלי שביצע עבירה בישראל , לישראלי שביצע אותה עבירה באזור . על בסיסה של הוראה זו, רוכשים בתי המשפט בישראל סמכות דיונית לדון בעבירות שבוצעו על-ידי ישראלי, על מעשהו או מחדלו, שנעשו באזור, מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל (דנ"פ 2980/04 אויקו נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(4) 34 (2005) (להלן: עניין אויקו ); עניין דוד , בפסקה 8; ע"פ 506/81 מדינת ישראל נ' שלום , פ"ד לה(4) 393 (1981), בפסקה 4).

קיימים שני מצבים בהם תתאפשר לבתי המשפט בישראל לרכוש סמכות מעין זו. סוג המצבים הראשון , עניינו בעבירות אשר אינן מוגבלות לטריטוריה מסויימת. אלו הן " עבירות 'לוקאליות' – אם תרצו: עבירות 'צפות' הן – דהיינו, אין הן עבירות התלויות – על פי עצם טבען – במקום היעבר העבירה " (עניין אויקו , בפסקה 13). בסוג זה של מצבים, הרשעת הנאשם בביצוע העבירה, נעשית לאחר בחינת התקיימותם של יסודות העבירה – כמוֹת שהם – כאילו נעברה העבירה בישראל.

סוג המצבים השני , מתייחס לעבירות אשר אחד (או יותר) מיסודותיהן מוגבל לטריטוריה מסויימת, כפי שהובהר בעניין דוד :

"תמרור הוא איפוא נתון נסיבתי-ספציפי, בעל זיקה מקומית מוגדרת . תמרור אינו אך סימון אות, המסדיר תנועה בדרכים, אלא זהו סימון או

אות, שנקבע על-ידי רשות תימרור מוסמכת בישראל. הניתן להביא לדין בישראל מי שלא נשמע באזור לסימון או לאות, המסדיר תנועה ואשר נקבע על-ידי רשות תימרור מוסמכת באזור? האם אי-עצירה ליד תמרור עצור, שהוצב על-ידי רשות מוסמכת באזור, הוא מעשה או מחדל, אשר 'אילו' בוצע בישראל, היה מהווה בה עבירה?" (עניין דוד , בפסקה 13).

12.

נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי הדרך לקבוע האם נעברה עבירה כלשהי מן הסוג השני , היא תוך שימוש ב" גישה מושגית ". על-פי גישה זו, יש להחליף את הנסיבות האקטואליות של המעשה שביצע באזור, בנסיבות ישראליות " היפותטיות מקבילות " (ע"פ 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1 (5.6.2008), פסקה י"ד לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ; עניין דוד , בפסקה 19). במסגרת הגישה המושגית:

"ממירים את הנתונים האפקטיביים הרלוואנטיים שבמבנה העבירה, כפי שנעברה במדינה הזרה, בעלי הציביון או הזיקה המקומיים, הצמודים למציאותה של מדינה זו, בנתונים מקבילים היפותטיים צמודים למציאות מדינת הימצאות העבריין, ומצרפים אליהם את שאר הנתונים, הכלליים, של העבירה. אם יש בכל הנתונים הללו כדי לספק את דרישות הנורמה הפלילית של מדינה זו, לשם התהוות עבירה פלילית, ניתן לקבוע שהמעשה הוא בעל פליליות 'היפותיטית' לפי דיניה. ההיפוטיתיות נובעת מכך, שבמקום הנתונים המקומיים האפקטיביים הצמודים למדינת עשיית המעשה, הוצבו במבנה העבירה נתונים מקומיים היפותטיים מקבילים הצמודים למדינת הימצאות העושה " (ש' ז' פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 217 (1984)).

13.

בענייננו, מדובר בסוג המצבים הראשון, ועל כן פשיטא הוא, כי אין לקבל את טענת חוסר הסמכות שהעלה המבקש. העבירה שבה הורשע המבקש היא עבירה לפי סעיף 3 לחוק העתיקות, לפיה : " המגלה או המוצא עתיקה שלא בחפירה על פי רשיון לפי חוק זה, יודיע על כך למנהל תוך 15 ימים מהיום שגילה או מצא את העתיקה ". הגדרת המונח " עתיקה " אינה עוסקת במיקום הגיאוגרפי שבו נמצאה העתיקה. לפיכך, אין בעבירה זו כל דרישה המגבילה את תחולתה לטריטוריה מסויימת. שונים הם פני הדברים, ביחס לסעיף 2(א) לחוק העתיקות, ממנו מעוניין המבקש להיבנות. סעיף זה מורה, כי: " עתיקה שנתגלתה או שנמצאה בישראל לאחר תחילתו של חוק זה, יהיו היא והשטח שבו נמצאה או נתגלתה והדרוש לשמירתה לפי הגבולות שיקבע המנהל, לנכס המדינה ".

סעיף זה הינו בעל תחולה טריטוריאלית, ואולם, כפי שהובהר לעיל, אין זה המצב לגבי סעיף 3. כאמור, נופל עניינו של המבקש בסוג המצבים הראשון, ולפיכך, קיימת תחולה לסעיף 2(א) לתקנות השיפוט באזור, ובדין רכשו בתי המשפט בישראל סמכות לשפוט את המבקש בישראל.

14.

אשר לטענת המבקש, לפיה נגרם לו עיוות דין מחמת הרשעתו, נוכח הפגיעה הכלכלית הקשה הצפויה לו, ראוי להזכיר את שציינתי ברע"פ 54/15 פלוני נ' מדינת ישראל (27.1.2015):

"האפשרות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם שביצע עבירה, מעוגנת בסעיף 71א(ב) לחוק העונשין,

והיא מהווה חריג לכלל, לפיו משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם.

במילים אחרות, תוצאה של הימנעות מהרשעה, חרף הקביעה כי הנאשם ביצע את העבירה, היא תוצאה חריגה, השמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שני תנאים מצטברים נקבעו, על מנת להימנע מהרשעה: ' ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים ' (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997), פסקה 7 לפסק-דינה של השופטת ד' דורנר ; ראו גם: רע"פ 2136/15 פלוני נ' מדינת ישראל (29.3.2015); רע"פ 1931/15

מויססנקו נ' מדינת ישראל (26.3.2015)).

לא מצאתי, בנסיבות דנן, טעם מיוחד המצדיק הימנעות מהרשעתו של המבקש. כמות פריטי העתיקות והתחמושת שהתגלו בביתו של המבקש רבה במיוחד, ולפיכך, מעשיו אינם קלי ערך באופן המצדיק הימנעות מהרשעה. כמו-כן, וכפי שציינו הערכאות הקודמות, לא הונחה תשתית ראייתית בנוגע לפגיעה במבקש, ככל שהרשעתו בדין תעמוד בעינה.

15.

סוף דבר, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.