רע"פ 2751/00 סולומון לוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 3.4.00, לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 8034/00.

1.נגד העוררים הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ביום 21.3.00, כתב אישום בת.פ. 8034/00, המייחס להם עבירות בנשק (עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-) ועבירות היזק בזדון על ידי חומר נפיץ (עבירה לפי סעיף 452 בצירוף סעיף 454 לחוק העונשין).

2.על פי כתב האישום, הניחו העוררים בלון גז פתוח בתחנת הדלק וזרקו לעברו רימון רסס צה"לי, בתחנת הדלק "עוזה" בדרום הארץ, ליד קרית גת. הרימון התפוצץ וגרם לפיצוצו של בלון הגז. כתוצאה מן הפיצוץ נגרם נזק ברכוש בשווי של כ110000- ש"ח לתחנת הדלק. שומר התחנה, שהיה במקום באותה עת, ניצל בנס. על פי כתב האישום, הנאשמים ביצעו את העבירות כשהם נושאים נשק חם ללא רשיון.

3.ביום 3.4.00 נעתר בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ח' סלוטקי, לבקשת המדינה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים הפליליים המתנהלים נגדם (ב"ש 20562/00). בית המשפט התבסס על שורה של ראיות: סיור שגרתי רכוב של מג"ב הבחין ברכב בו נהגו העוררים כשהוא עומד, באורות כבויים, בסמוך לתחנת הדלק. עם השמע הפיצוץ החל הרכב בנסיעה. הסיור רדף אחריו, תוך שהוא מפעיל סירנה ואורות מהבהבים. בתום מרדף של כארבעה קילומטרים נתפס הרכב. על פי עדות השוטרים, מרגע שהבחינו ברכב עד לתפיסתו לא היו רכבים נוספים באותו ציר תנועה.

4.ראיה נוספת הן הודאותיו של שומר תחנת הדלק, אשר הבחין באדם הנכנס לרכב בסמוך לפיצוץ. הוא ראה את הרכב כשהוא מתחיל בנסיעה מיד לאחר הפיצוץ. שומר התחנה אף זיהה מאוחר יותר את הרכב האמור, עת הוא חונה בחניון תחנת המשטרה. בסמוך למקום בו עמד הרכב, נמצאו נצרה ומנוף של רימון מן הסוג שגרם לפיצוץ. ברכב האמור שרר ריח כבד של בנזין או דלק.

5.לעומת ראיות אלה, גרסאות העוררים ביחס לנסיבות המצאותם באזור נמצאו סותרות. כמו כן, גרסת העוררים ביחס לשכירת הרכב שברשותם העלתה תמיהות וסתירות.

6.בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את חומר הראיות ונגע במיוחד בסתירות שנמצאו בהודאותיו השונות של השומר. לדעת בית המשפט, נגרמו הסתירות כתוצאה מן "הלחץ והבלבול בהם היה נתון השומר מיד לאחר הפיצוץ", עת מסר את הודאתו הראשונה. על יסוד חומר הראיות הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה הבאה:

"מכלול הראיות המפורטות לעיל והעובדות המפלילות, של המצאות הרכב [והעוררים] בשעת הפיצוץ בסביבות השעה 02:00 בלילה בתחנת הדלק שהייתה סגורה, כאשר אחד [העוררים] עלה לרכב לפני הפיצוץ, נסיעת הרכב מיד לאחר הפיצוץ ללא אורות, המצאות הניצרה והמנוף בסמוך למקום עמידת הרכב, המלטות [העוררים] מהמשטרה שרדפה אחריהם עם סירנה ואורות ומעצרם רק ליד המחסום, העובדה שפרט לרכב לא היה כל רכב אחר בכביש מרגע שנצפה הרכב ע"י השוטרים ועד לעצירתו, הריח החריף של בנזין ברכב, הגרסאות השונות והמשונות שמסרו [העוררים]... שתיקת [העורר] 2 בחקירתו, הכחשת [העורר] 1 את עצירתו בתחנת הדלק, התמיהות והסתירות בענין שכירת הרכב, כל אלה מביאים למסקנה הגיונית יחידה בדבר אשמת [העוררים] ומכאן, שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בודאות הדרושה במשפט הפלילי..."

7.בענין חלופת המעצר, הדגיש בית המשפט את החומרה המיוחדת של עבירות הצתה וניסיון הצתה, חומרה שיש בה כדי לשלול חלופת מעצר. באשר לעורר 2, קבע בית המשפט כי אמנם אין לו כל עבר פלילי, אך בהתחשב בחומרה היתירה של העבירות הנדונות והמסוכנות העולה מהן, אין מקום לחלופת מעצר.

8.על החלטה זו הוגש ערר על ידי שני העוררים. בא כוח העורר 2, טען בהרחבה בדבר התשתית הראייתית לכאורה, אשר לדעתו לוקה בחסר. טענתו היא, כי בהודאותיו השונות של השומר יש משום סתירות מהותיות. הוא העלה את האפשרות כי התיקון המאוחר של הגרסה הראשונית של השומר בא בהשפעת המשטרה, ולכן אין לסמוך עליו. כן ציין בא כוח העורר כי כל הראיות נגד העוררים הן נסיבתיות. כן הצביע על כך כי אין לעוררים מניע להצתת תחנת דלק.

9.בא כוח עורר 1 הצטרף לכל טיעוניו של בא כוח עורר 2, אך הוסיף וציין כי המשטרה לא ביצעה את כל החקירות הדרושות בנסיבות המקרה. שני באי הכוח עמדו על כך כי, גם בהנחה שקיימת תשתית ראייתית לכאורה, מן הראוי להסתפק בחלופת מעצר.

10.לעומתם טענה באת כוח המדינה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה מוצקה, כפי שפירט בית המשפט המחוזי. היא ציינה שאחד העוררים, הלא הוא עורר 1, קשר את עצמו למעשה העבירה בכך שאמר לשוטרים שחקרו אותו בליל האירוע כי "התכוון לבקר במושב שלווה משפחה בשם מגידיש", שהיא משפחתו של שוכר תחנת הדלק (דו"ח השוטר המדווח על תפיסת החשודים מיום 15.3.00). בהקשר זה, מן הראוי לציין כי, לפי גרסת המדינה המניע למעשה ההצתה מצוי בסכסוך בין משפחת מגידיש לבין מושב עוזה. במסגרת סכסוך זה, הושמעו איומים על כך כי יוציאו את משפחת מגידיש - שוכרי התחנה - בכוח, על ידי עבריינים שיבואו מאשדוד (הודעתה של פאני מגידיש מיום 16.3.00).

11.לאחר שמיעת בעלי הדין ועיון בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בדבר קיום תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. כידוע, בשלב זה אין בית המשפט בודק את מהימנותן של הראיות, שאלה אשר תתברר בהליך הפלילי גופו.

12.עם זאת באשר לחלופת המעצר של עורר 2, לא השתכנעתי כי אין להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית. עורר 2 הוא יליד 1979, ואין לו הרשעות פליליות קודמות. לכן על אף חומרת העבירות המיוחסות לו, מן הראוי לבחון, בשל גילו הצעיר והיעדר הרשעות קודמות, חלופת מעצר בצורה של "מעצר בית" מלא, תוך מתן ערבויות מתאימות. בהסכמת באת כוח המדינה, אני מקבל את הערר לגבי עורר 2, ומורה על החזרתו של הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר יקבע את התנאים המתאימים לחלופת מעצר בדרך של "מעצר בית" מלא, בתוספת ערבויות אשר ימצא לנכון.

13.באשר לעורר 1, על אף העובדה שהוא שותף עם עורר 2 לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, אינני רואה מקום להסתפק לגביו בחלופת מעצר. אמנם, יש חשיבות גדולה לעקרון השוויון בין שותפים לעבירה בקשר לקביעת חלופת מעצר, אך בנסיבות המקרה הנדון קיים הבדל משמעותי במצבם של שני השותפים. לעורר 1, עבר פלילי מכביד. הוא הורשע בעבר בשורה ארוכה של עבירות רכוש, עבירות אלימות ועבירות של החזקת סם מסוכן.

14.על רקע העבר הפלילי המכביד של עורר 1, אני בדעה כי חלופת מעצר אינה מבטלת את היסוד הסביר לחשש שהוא יסכן את בטחון הציבור. נסיבה זו מצדיקה את ההבחנה בינו לבין שותפו שכאמור אינו בעל הרשעות קודמות.

אי לכך, עררו של עורר 1 נדחה. עררו של עורר 2 מתקבל, והדיון בעניינו יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת חלופת מעצר כאמור בסעיף 12 לעיל.