רע"פ 2762/04 חי מימוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 1.3.04, אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום מיום 23.1.03 (השופט א. רון) ועל גזר דינו מיום 11.6.03.

כנגד המבקש הוגש ביום 31.5.01 כתב אישום המייחס לו תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 ו – 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין ); תקיפה, עבירה לפי סעיפים 379 ו – 382(ב)(1) לחוק; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. כעולה מכתב האישום, הכה המבקש את המתלוננת, אשתו, במהלך ויכוח שהתנהל בין השניים וגרם לה לחבלה בידה. בהזדמנות אחרת, אמר המבקש למתלוננת כי הוא מקווה שתחלה בסרטן. לאחר שהמתלוננת התקשרה למשטרה, ירק עליה המבקש ואיים לפגוע בה ברגע שהמשטרה תעזוב את המקום.

בית משפט השלום נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת לפיה תקף אותה המבקש כמתואר בכתב האישום. בית המשפט קבע כי המתלוננת אינה מנסה להגזים בפרטי האירוע ולהעצימו, עובדה המעידה על מהימנותה. כן סמך בית המשפט החלטתו על הצהרת החוקר לפיה המתלוננת אכן חשפה בפניו סימנים כחולים על ידה ומצא סיוע בהצהרת שוטרת הסיור לפיה שמעה מפי המתלוננת כי המבקש ירק בפניה. כאמור, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש וקבלת תסקיר מעם שירות המבחן, קבע בית המשפט כי לאור חומרת העבירות והעובדה כי המבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו, ייגזרו עליו עונש מאסר לתקופה של 14 ימים לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים, והתנאי הוא כי במשך שנתיים לא יעבור המבקש עבירה נוספת לפי סימן ח' של פרק י' לחוק העונשין. בגזרו עונש זה, התחשב בית המשפט בעברו הנקי של המבקש.

בבית המשפט המחוזי טען בא-כוחו של המבקש כי לא היה מקום להשתית ממצאים על עדותה של המתלוננת, אשר הייתה "מינורית" ולפיכך לא עלתה בקנה אחד עם הצהרת החוקר, אשר ראה סימנים כחולים על ידה. סתירה זו, כך נטען, יש בה כדי לערער את מהימנותה של המתלוננת. כן טען בא-כוח המבקש, כי לא הוכח שהיריקה שירק המבקש לעברה של המתלוננת אכן פגעה בה. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בהכרעת דינו של בית משפט השלום, בעיקר משום התייחסותו העניינית לטענות שהועלו על-ידי בא-כוח המבקש ואף תמיכת החלטתו בחיזוקים אובייקטיביים לעדות המתלוננת. בנסיבות אלה, גם לא מצא בית המשפט להתערב בגזר הדין. בית המשפט קמא קבע כי מועד תחילת ריצוי עונשו של המבקש ייקבע על-ידי הממונה על עבודות השירות.

לבקשת רשות הערעור לא צירף המבקש כל מסמך מטעם הממונה, אך ציין כי מועד תחילת עבודות השירות נקבע ליום 21.3.04. בפניי משיג המבקש, שאינו מיוצג, על הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאות דלמטה. כן מבקש הוא כי ימונה לו סנגור מטעם המדינה.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מנומקים היטב. עניינו של המבקש, אשר נדון בשתי ערכאות, אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה קיומו של דיון ב"גלגול שלישי" בפני בית-משפט זה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בהתחשב בחומרת המעשים בהם הורשע המבקש, גם העונש שנגזר עליו איננו חמור כלל וכלל ולפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור - הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין - להידחות.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע והבקשה לרשות ערעור, נדחות.