רע"פ 2768/18 שירי סיוון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים א' איטח , ר' פוליאק

ו א' סופר ) בע"פ 55700-03-17 מיום 15.2.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ע' איצקוביץ ) בהע"ז

31762-02-13, מיום 10.2.2016 ומיום 6.2.2017 בהתאמה.

2.

נגד המבקשים, בני זוג, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק העובדים הזרים ).

על פי עובדות כתב האישום, ביום 4.12.2011 בסמוך לשעה 11:20, במסגרת ביקורת יחידת האכיפה למעסיקים של משרד הפנים, נמצאה נתינה זרה מהפיליפינים (להלן: העובדת ) כשהיא מטפלת בבנם הקטין של המבקשים בגן ציבורי הסמוך לביתם.

העובדת שהתה בישראל ללא אשרה מיום 30.4.2011, ונטען כי המבקשים העסיקו את העובדת כארבעה חודשים עובר למועד הביקורת, במשך חמישה ימים בשבוע.

3.

המבקשים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

בהכרעת דינו, תיאר בית הדין האזורי כיצד הובילה העובדת את המפקחים לבית המבקשים, לאחר שנתבקשה להציג את דרכונה. בהגיעם לבית, פתחה המבקשת את הדלת למפקחים ונתנה להם להיכנס לביתה, אך סירבה להיחקר וביקשה להיוועץ בעורך דין. בחקירתה לאחר מכן, הודתה המבקשת שהעסיקה את העובדת במשך 5-4 שבועות, 5 ימים בשבוע למשך 6-5 שעות ביום, וציינה כי לעיתים אף ישנה העובדת בביתם בלילות.

בית הדין האזורי דחה את טענת המבקשים, לפיה כניסת המפקחים לביתם נעשתה שלא כדין, לאחר שקבע כי הכניסה לבית נעשתה בהסכמה מלאה של המבקשת. עוד קבע בית הדין האזורי כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעת המבקשים בעבירה, זאת מאחר שהמבקשת ידעה שהעובדת אינה אזרחית ישראל, אך לא בדקה כראוי האם יש לה אישור עבודה כדין.

בית הדין האזורי דחה את טענת המבקש כי הסתמך על דברי אשתו, שאמרה לו ש"היא בדקה את העניין וזה בסדר", תוך שקבע כי: "קשה לקבל שהאב [המבקש – י' א'] לא יודע, לא רואה, ובקושי שואל", וכי המדובר ב"מקרה קלאסי של 'עצימת עיניים', של מי שבוחר שלא לדעת, ו'מפיל' אחריות כוללת על אשתו, הנאשמת [המבקשת – י' א']".

4.

בטרם מתן גזר הדין פנה המבקש לבית הדין האזורי בבקשה להפנותו לקבלת תסקיר שירות מבחן, אשר במסגרתו תיבחן האפשרות לביטול הרשעתו והטלת עונש של שירות לתועלת הציבור. בהחלטתו מיום 13.6.2016 נעתר בית הדין האזורי לבקשה.

בתסקיר שהוגש ביום 26.9.2016, המליץ שירות המבחן על ביטול הרשעתו של המבקש, בהסתמך, בין היתר, על מכתב מהיועצת המשפטית של החברה בה הוא מועסק, נטילת האחריות המלאה על העבירות שביצע, וכן העובדה כי מדובר בעבירה ראשונה שביצע.

5.

בגזר דינו מיום 6.2.2017, השית בית הדין האזורי על כל אחד מהמבקשים קנס בסך 15,000 ש"ח, בנוסף לחתימה על התחייבות בסך 40,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה דומה למשך שלוש שנים.

בית הדין האזורי דחה את הבקשה לביטול הרשעתו של המבקש, תוך שקבע כי לא התקיימו בעניינו הנסיבות החריגות שנקבעו בפסיקה, המצדיקות את ביטול ההרשעה.

6.

המבקשים ערערו על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה, ובמסגרת זאת טענו כי כניסת המפקחים לדירתם נעשתה בהיעדר צו שיפוטי, בניגוד להוראות חוק העובדים הזרים, ומשום כך יש לפסול את כל הראיות, לרבות חקירותיהם במשטרה.

7.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורם של המבקשים.

בהתייחס לבקשה לפסילת הראיות, ציין בית הדין הארצי לעבודה כי מקובלת עליו טענת המבקשים לפיה כניסת המפקחים לביתם נעשתה שלא כדין, שכן לא הוכח שהסכמת המבקשת לכניסת המפקחים ניתנה מדעת ומרצון, ובכלל זה לאחר שהובהרה לה הזכות לסרב לכך, אך עם זאת, קבע כדלקמן:

"לא מצאנו כי יש בכך כדי להוביל לפסילת כל הראיות שהושגו באמצעות ובעקבות אותה כניסה, ובכלל זה הראיות הנגזרות – חקירת המערערת במשרדי המשיבה ביום 22.10.2012, אשר במהלכה הודתה המערערת [המבקשת – י' א'] בהעסקת העובדת שלא כדין".

ובהמשך:

"בין יתר השיקולים למסקנתנו זו נציין את הבאים: המפקחים לא נכנסו לדירה כתוצאה מהפעלת כוח או תחבולה לא הגונה, אלא כפועל יוצא מחזרתה של העובדת לדירה לצורך החזרת הילד והבאת דרכונה; הכניסה נעשתה בהסכמת המערערת [המבקשת – י' א'] עצמה, ואף כי אין מדובר בהסכמה שאינה מייתרת את הצורך בקבלת צו, יש בה כדי להחליש את אי החוקיות; הכניסה נעשתה אך לצורך קבלת הדרכון של העובדת; גילוי העבירה אינו תולדה של הכניסה לדירה"

כמו כן, דחה בית הדין הארצי את טענות המבקשים באשר לאי-התקיימות היסוד הנפשי בעניינם, בקובעו כי התנהלותם באשר לבירור מעמדה של העובדת עולה כדי עצימת עיניים, ובציינו את החובה לבדיקת קיומן של אשרות המאפשרות העסקה של עובד זר.

לבסוף, בית הדין הארצי לעבודה הותיר את הרשעת המבקש על כנה, תוך שציין כי לא הוכח שהרשעתו זו תפגע בו באופן שאינו הולם, וכי לא הוכחו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את ביטול ההרשעה.

הבקשה למתן רשות ערעור

8.

בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי שגה בית הדין הארצי כשקבע כי לכניסת המפקחים שלא כדין לבית המבקשים אין השלכה על הראיות שהוגשו מטעם המשיבה.

לשיטתם, בית הדין הארצי לא שקל כראוי את התנאים לפסילת ראיות, כפי שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, ונתן "משקל בלעדי", במסגרת יישום כלל הפסילה הפסיקתי על נסיבות העניין, לעמדתו לפיה העבירה הנדונה היא "מכת מדינה ובעלת השלכות חברתיות חמורות".

על פי הנטען, בקשה זו מעוררת סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים, והיא שאלת "האיזון בין השיקולים שמנחים את בתי הדין לעבודה בעת הדיון בעבירות לפי חוק עובדים זרים". בהקשר זה, מדגישים המבקשים כי על פי הוראות חוק העובדים הזרים, על המפקחים לקבל צו שיפוטי לשם כניסה לנכס פרטי, ולא ניתן להסתפק בהסכמת בעל הנכס על מנת לאפשר כניסתם. עוד טוענים המבקשים כי "הוכח בפני בית הדין האזורי כי פקחי המאשימה [המשיבה – י' א'] נכנסים על דרך קבע וכעניין שבשגרה לבתיהם של חשודים בלא שהם מחזיקים בצו שיפוטי כדין", ויש בכך, לטענתם, כדי לשוות לבקשתם אופי משפטי עקרוני.

עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי התקיים היסוד הנפשי אצל המבקשים, שכן לשיטתם, המבקשת בדקה את מסמכיה של העובדת באשר לחוקיות העסקתה בארץ והללו הניחו את דעתה באופן סובייקטיבי, ולפיכך עמדה ב"חובת הבירור הסביר", המוטלת לפי הפסיקה על המבקשים להעסיק עובדים זרים.

לבסוף, נטען כי בית הדין הארצי קיבל את החלטתו בעניין אי-הרשעת המבקש ללא נימוק כלל, זאת חרף המלצת שירות המבחן בעניינו, ויש בכך כדי לגרום למבקש "עיוות דין של ממש". המבקשים מטעימים כי מדובר בענייננו בעבירה מינהלית

בלבד, אשר נסיבות ביצועה נמצאות ב"רף הנמוך" של ביצוע העבירה בראי היקף עבודתה של העובדת ופרק הזמן הקצר בו הועסקה. משכך, נתבקש ביטול הרשעתו של המבקש.

9.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, וטוענת כי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה למתן רשות ערעור, מאחר שעניינה מתמצה ביישום הדין הקיים על נסיבות עניינם הפרטניות של המבקשים, וכי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה נסמכת על הלכות מפורשות של בית משפט זה בסוגיות נשוא הבקשה (פסילת ראיות; בחינת קיומו של יסוד נפשי אצל המבקשים; ושאלת ביטול הרשעה).

לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין עילה בדין לפסילת הראיות אשר לא דבק פגם באופן השגתן. לשיטתה, אף לו היו מתקבלות כל טענות המבקשים "אודות היקף וחומרת אי-החוקיות שדבקה במעשי הרשות" – טענות אותן דוחה המשיבה מכל וכל – הרי שעדיין אין עילה בדין לפסול את הודאות המבקשים בביצוע העבירה, כמו גם ראיות נוספות שלא נפל בהן כל פגם, כדוגמת דו"ח הפעולה של המפקחים טרם כניסתם לבית, אשר בו נכתב כי העובדת הזרה נצפתה כשהיא מטפלת בילדם של המבקשים.

כן טוענת המשיבה, כי אין מדובר בענייננו בפגם חמור בהשגת הראיה, שכן מדובר אך בכניסת המפקחים לבית המבקשים על מנת להמתין לעובדת עד שתביא את מסמכיה, ולא לחיפוש יזום בכליהם או בביתם של המבקשים.

עוד נטען, כי לא ניתן לראות את הבירור שערכו המבקשים באשר לחוקיות העסקת העובדת כ"בירור ממצה", המשליך על התקיימות היסוד הנפשי בעניינם. כך, משום שהמבקשת הסתמכה רק על דברי העובדת ועל זימון לראיון ביחידה למבקשי מקלט שנקבע כשנה טרם מועד העסקת העובדת על ידה, ולא על מסמך רשמי המעיד כי לעובדת אישור שהיה בישראל. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס למבקש, אשר נסמך, על פי הנטען, אך ורק על דברי אשתו בעניין זה.

בנוסף, טוענת המשיבה כי לא הוכח שהרשעת המבקש תגרום לו לנזק קשה ומשמעותי, וזאת בהסתמך על עדויות שנמסרו בעניין זה בערכאות קמא, אשר מהן עלה כי אין חשש שהמבקש יאבד את תפקידו הנוכחי במקום עבודתו.

לבסוף, נטען כי החלטת בית הדין הארצי בעניין הרשעת המבקש הסתמכה על קביעותיו של בית הדין האזורי, ששקל ובחן את הטענות והראיות שהובאו לפניו, ושמכך יש לדחות את טענת המבקשים לפיה ההחלטה שהתקבלה בעניין הרשעת המבקש אינה מנומקת.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובת המשיבה, אני קובע כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור שני תינתן רק במקרים בהם הבקשה מעוררת סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר מתעוררים שיקולי צדק ייחודיים לנסיבות אותו מקרה.

המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, שכן לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות מהותיות, או שהיא מערבת שיקולי צדק ייחודיים, לרבות חשש ממשי מפני עיוות דין שייגרם למבקשים. מטעמים אלה בלבד, דינה של הבקשה להידחות.

11.

למעלה מן הדרוש, אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקשים אף לגופן.

12.

המבקשים טוענים כי בית הדין הארצי שגה באיזון בין השיקולים בעניין פסילת ראיות, משנתן "משקל בלעדי" לשיקול בדבר חומרת העבירה בה הורשעו המבקשים. ואולם, עיון בפסק דינו של בית הדין הארצי מעלה כי בהחלטתו שלא לפסול את הראיות שהושגו כתוצאה מכניסת המפקחים לבית נמנו מספר שיקולים, וחומרת העבירה כלל אינה ביניהם.

אף אם אניח, כהנחה מיטיבה עם המבקשים, כי דין הראיות שהושגו בכניסת המפקחים לבית להיפסל, הרי שאין בכך כדי לגרום לזיכוי המבקשים מהעבירה המיוחסת להם. זאת מאחר שהרשעתם מבוססת, מבחינה עובדתית, על מכלול ראיות שאינן קשורות לכניסת המפקחים לביתם. ראיות אלה כוללות, בין היתר, את הודאת המבקשת, כפי שניתנה בחקירתה שנערכה כעשרה חודשים לאחר המקרה המתואר בכתב האישום, ואת עדויות המבקשים שניתנו בדיון שנערך בפני הערכאה הדיונית, כפי שפורט בפסקה 6 לפסק דינו של בית הדין האזורי.

13.

אין בידי לקבל את טענת המבקשים גם באשר לאי-התקיימות היסוד הנפשי בעניינם. דומה כי אין חולק שהבירור שערכה המבקשת בעניינה של העובדת הזרה לא היה ממצה, משהודתה כי הסתמכה על דבריה של זו האחרונה ועל מסמך המעיד על זימונה לראיון ביחידה למבקשי מקלט, מבלי שעיינה בהחלטה הסופית בעניינה.

אימוץ גישת המבקשים, לפיה ניתן להסתפק בבירור שטחי המניח את דעתו של המעסיק בלבד בטרם העסקת עובד זר,

עלול לרוקן מתוכן את "חובת הבירור" שנקבעה בפסיקה, כך שנאשמים יוכלו להיתלות בבירור בלתי-ממצה על מנת "לחמוק" מהתקיימות היסוד הנפשי בעניינם.

לא מצאתי על כן יסוד להתערב בקביעת בית הדין האזורי לעבודה, ובאימוץ קביעותיו אלה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בדבר עצימת עיניים בהתנהלות המבקשים במקרה דנן, כפי שפורט בהרחבה בפסקי הדין של שתי הערכאות.

14.

אף באשר להחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה שלא לבטל את הרשעת המבקש, לא מצאתי מקום להתערב.

ראשית , בית הדין האזורי שקל כדבעי את השיקולים השונים בטרם החליט על הרשעת המבקש, והחלטת בית הדין הארצי לדחות את ערעור המבקש בעניין זה הסתמכה על הנמקותיו. אין מקום אפוא לטענה כי ההחלטה להרשיע את המבקש ניתנה "בהיעדר כל הנמקה", אף אם לא חזר בית הדין הארצי על הנמקותיו של בית הדין האזורי.

שנית , עיון בטיעוני הצדדים מעלה כי הרשעתו של המבקש אינה צפויה לגרום למבקש נזק ממשי בכל הנוגע לעבודתו כיום, אם כי קיימת אפשרות מסוימת, אך לא קונקרטית, לפגיעה בסיכויי קידומו בעתיד. בבית משפט זה נקבע לא אחת כי אין די בחשש אפשרי להמשך התפתחותו המקצועית של המבקש כדי להצדיק הימנעות מהרשעה, שהיא כידוע תוצאתה הישירה של הוכחת אשמתו של אדם בהליך הפלילי (ראו, למשל, החלטתי ברע"פ 174/18 שלפמן נ' מדינת ישראל (9.1.2018)). כך או כך, אין בנסיבה זו כדי לתמוך בביטול הרשעתו.

15.

נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.