רע"פ 2772/97 מדמוני שמואל נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע על יסוד הודייתו בבית משפט השלום לתעבורה בעבירה של נהיגה ברכב בתקופה של פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה, ולאחר קבלתו החלקית של ערעורו על גזר הדין נגזר דינו בבית המשפט המחוזי לקנס 300.- ש"ח, למאסר של שנה אחת ושבעה חדשים, מהם שבעה חדשים לריצוי בפועל, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו לתקופה של שבעה חדשים , מהם שלשה חדשים במצטבר לעונש הנ"ל. נוסף לכך נפסל המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של ארבע שנים.

2.שלש הן טענותיו של המבקש בבקשה לרשות ערער שהגיש: האחת - כי נפל בהרשעה פגם מהותי בכך שתשובתו לכתב האישום לא נרשמה בפרוטוקול בית המשפט; השניה - ש(עקב כך) לא ידע המבקש במה מדובר, והשלישית שהעונש הושת עליו גם לאחר קבלתו החלקית של הערעור הוא חמור מדי.

3.א. לענין הטענה הראשונה מעשה שהיה כך היה שחרף אי רישום תשובת המבקש לאישום נרשם בפרוטוקול בית משפט השלום כי הסניגור הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום (בנוכחות המבקש) ואף בקש הגשת תסקיר של שירות המבחן שאמנם הוגש. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי סבר שהטעות האמורה לא גרמה למבקש עיוות דין ונחה דעתי שטענותיו בערכאתנו כנגד הקביעה האמורה אינן מצדיקות לתת לו רשות לערער בגלגול שלישי.

ב.לענין הטענה השניה נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שהמבקש הבין שאסור היה לו לנהוג עקב עונש הפסילה ובאו לפני הערכאה הראשונה ראיות על מודעותו של המבקש למעשהו ולחומרתו. גם בענין זה אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

ג.הוא הדין לגבי טענתו השלישית של המבקש. המדובר במקרה שלפנינו בהרשעה בעבירה חוזרת של נהיגה בזמן פסילה, כאשר עקב הרשעתו הראשונה הוטל עליו עונש מאסר בעבודות שירות ואף מאסר על תנאי, והוא לא למד את לקחו וחזר ועבר אותה עבירה. אכן גם בענין זה אין העונש חורג מרמת הענישה המקובלת.

הבקשה נדחית.