רע"פ 2797/09 חגי גולן נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בראשון לציון (תיק פ' 3844/06) בגין עבירה של תקיפה כדי לגנוב, לפי סעיף 381א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 9.7.2006 עקב המבקש אחר המתלוננת, ילידת 1938, מתל אביב ועד חולון והבחין כי היא מחזיקה בתיקה סכום של 10,000 דולר. המבקש, יחד עם אחר, תקף את המתלוננת בכוונה לגנוב את כספה בכך שהחל למשוך, יחד עם האחר, את התיק מכתפה. המתלוננת ניסתה להתנגד לגניבה ובתגובה דחפו אותה המבקש והאחר והפילו אותה לרצפה כך שנגרמו לה שריטות ושפשופים שונים. לאחר מכן נטלו המבקש והאחר את התיק ונמלטו מהמקום ברכבו של האחר.

ביום 20.3.2007 הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן עקב הסדר טיעון לפיו ישלח לקבלת תסקיר משירות המבחן. עקב הודאתו, הרשיע בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ל' ברודי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו.

שירות המבחן הגיש מספר תסקירים בעניינו של המבקש אשר ככלל היו חיוביים וציינו את מאמציו להיגמל מההתמכרות לסמים ממנה סבל ואת הפנמתו את חומרת מעשיו. לפיכך המליץ השירות כי בית המשפט ימנע מלהשית על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל ויסתפק בהארכת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו ובקביעת עבודות לשירות הציבור וצו פיקוח.

ביום 28.10.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. נקבע כי על אף התסקירים החיוביים שהגיש שירות המבחן והמלצותיו ושאר הנסיבות המקלות העומדות לזכות המבקש, לא ניתן בנסיבות העניין שלא לקבוע עונש מאסר לריצוי בפועל אף שנסיבות אלו יילקחו בחשבון לעניין אורך תקופת המאסר. זאת בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען וכן בהתחשב בעברו הפלילי המכביד. לפיכך, גזר בית המשפט על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש מהם 10 חודשים שירוצו במצטבר לעונש, כך שסך הכל נקבע כי ירצה תקופה של 22 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי שלא יעבור עבירות רכוש או אלימות כנגד הגוף; 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של איומים; ופיצוי למתלוננת בסך 40,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על חומרת העונש (עפ"ג 572-12-08). ביום 25.2.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל וכבוד השופטים מ' יפרח ו ז' בוסתן ), בגדרו התקבל הערעור באופן חלקי כך שהוגדלה מידת החפיפה בין העונש שהושת בגין העבירות דנן ועונש המאסר על תנאי שהופעל באופן שהמבקש ירצה עונש כולל של 15 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט השלום נותרו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען בא כוח המבקש כי בהתחשב בנסיבות המקרה היה מקום להימנע משליחת המבקש למאסר בפועל. לשיטתו, אף שאין מוכחשת חומרת מעשיו אין ספק כי עבירות אלו בוצעו על רקע התמכרותו הקשה לסמים. מאז יום 20.7.2006 מצוי המבקש באופן רציף בהליך גמילה מסמים ושיקום משמעותיים בהצלחה לא מבוטלת. לטענתו, משך הזמן הממושך יש בו כדי להוות אינדיקציה לכנות השינוי באורחות חייו ותהליך השיקום שעבר, ויש בו אף כדי ליצור אצלו ציפיה לגיטימית כי מאמציו יבואו לידי ביטוי בעונש שיושת עליו. כמו כן נטען כי רובן של ההרשעות הקודמות של המבקש הינן מלפני שנים רבות ואף עבירות אלו בוצעו על רקע התמכרותו לסמים, התמכרות ממנה כאמור עושה הוא מאמץ כן להיגמל. לשיטתו, טענותיו אלו אף באות לידי ביטוי בתסקירים שהגיש שירות המבחן בעניינו של המבקש ואשר נקטו בנימה חיובית ביותר והמליצו, על אף חומרת העבירות, שלא להשית עליו עונש מאסר בפועל.

מנגד טענה באת כוח המשיבה בדיון שהתקיים בפני, כי הבקשה אינה מעלה כל נימוק המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית באשר אינה חורגת מעניינם של הצדדים ואף מכוונת היא כנגד העונש בלבד. עוד נטען כי העונש הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבותיהן ומלוא הנתונים עמדו בפני הערכאות הקודמות אשר נתנו להם את המשקל הראוי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והוא אף לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. מבלי להפחית בחשיבותו של הליך השיקום והגמילה אשר עובר המבקש, אין בו בהליך זה כדי לאיין את חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע. עבירות התקיפה לשם גניבה, ובמיוחד כאשר עבירות אלו מופנות כלפי החלש ותוך שימוש באלימות, הינן חמורות ביותר ויש בהן משום תופעה שיש לעקרה משורש. עוד יוער, כי תסקיר שירות המבחן על אף חשיבותו הרבה, עדיין אינו אלא כלי בידי בית המשפט בבואו לקבוע את העונש אשר ראוי להשית על נאשם בהתחשב בכלל נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את התהליך השיקומי אותו עבר המבקש ואת יתר נסיבותיו האישיות מצא לנכון להקל עימו באופן לא מועט והעמיד את עונשו על 15 חודשי מאסר בפועל. איני רואה מקום להתחשבות נוספת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ממילא מתיירת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה בד בבד לבקשת רשות הערעור.