רע"פ 2806/07 ח'יר יונס נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה ליתן רשות לערער.

בית-משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של גניבת בקר, לפי סעיף 393א בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לאותו חוק. המסכת העובדתית שבה עסקה הרשעתו הייתה זו: ביום 5.1.06 פרץ המבקש, ביחד עם אחרים, לרפת של קיבוץ רמת יוחנן, וגנב מתוכה תשעה פרי הרבעה יחודיים, ששווי כל אחד מהם נע בין 15,000 ל-20,000 ש"ח. בהמשך הובלו הפרים לשפרעם, הועמסו על מכולה ו-8 מהם נשחטו מתוך כוונה למכור את בשרם למאכל.

נוכח הרשעתו, נגזרו למבקש 10 חודשי מאסר, 14 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בסך 20,000 ש"ח. בית-משפט השלום עמד על כך שהמבקש ביצע את העבירות על רקע התמכרותו לסם ומצבו הכלכלי הקשה, ומאידך, הוא הדגיש את החומרה הרבה שנלוותה למעשים, והנזקים הכלכליים הכבדים שנגרמו לקיבוץ, שבלית ברירה נאלץ לרכוש פרים חדשים ולעשות שימוש בשיטות יקרות של הזרעה מלאכותית.

2.

המבקש והמדינה ערערו על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי, זה על חומרתו וזו על קולתו. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה, והעמיד את מאסרו של המבקש על 17 חודשי מאסר ו-13 חודשי מאסר על-תנאי. בית-המשפט הדגיש כי עבירות של גניבת בקר טומנות בחובן סכנה לגרימת נזק לבריאות הציבור, וזאת מעבר לנזק הממוני הנגרם לבעליה של החיה:

"עבירת גניבת הבקר, מעבר לעצם ביצוע העבירה טומנת בחובה סכנה ממשית לבריאות הציבור, באשר אותם פרים שנגנבו ונשחטו לאלתר ממילא לא נשחטו תוך קיום פיקוח ויטרינרי וללא תנאים נדרשים, כך גם הובלתם למכירה אינה נתונה לפיקוח כלשהו, מכירת הבשר במצב כזה לקונה תמימים, יכולה לגרום נזקים בריאותיים"

(עמוד 2 לפסק-הדין).

3.

מכאן הבקשה הנוכחית בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, שבמרכזה אותם הטיעונים שנטענו (ונדחו) בפני הערכאות דלמטה, לאמור: מעידתו היתה על רקע שימוש בסמים ואילו הוא נמצא כיום בתהליכי גמילה; המבקש הינו מפרנסה היחיד של משפחה המונה חמש נפשות ואף תומך בהוריו הקשישים; למרות שלחובת המבקש עבר פלילי, לא מדובר בעבירות מהסוג בהן הורשע בתיק דנן; לבסוף, טוען המבקש כי בתי-המשפט דלמטה לא התחשבו בתקופה הממושכת – 10 חודשים – בהם שהה במעצר בית.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). טיעוניו של המבקש מופנים כולם לנסיבותיו האישיות ולשיקולי הערכאות דלמטה בגזירת-עונשו. טיעונים מסוג זה אינם מקימים עילה למתן רשות ערעור, שכן הם אינם מעלים סוגיות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית.

5.

אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה. אכן, עבירה של גניבת בקר ומקנה היא עבירה חמורה. אין מדובר בעבירת-רכוש רגילה – ביצועהּ כרוך בהתאכזרות לבעלי-חיים, יצירת סיכון בריאותי לציבור וגרימת חסרון-כיס משמעותי לבעל החיה. לכן, בשנת התשנ"ו מצא המחוקק לנכון להבחין בין עבירה "רגילה" של גניבה (עבירה הקבועה בסעיף 384 לחוק העונשין ודינה עד שלוש שנות מאסר), לבין עבירה של גניבת בקר ומקנה (הקבועה בסעיף 393א לחוק ודינה עד ארבע שנות מאסר, וככזו היא מוגדרת כ"פשע"). למרבה הצער, אף שחלפו למעלה מעשר שנים מאז החמיר המחוקק עם עבריינים אלה – המציאות בשטח, כך נדמה, לא השתפרה. אדרבא, התופעה של גניבת בקר ותוצרת חקלאית הלכה ופשתה, וכיום היא בבחינת מכת מדינה. מציאות כזו היא בלתי נסבלת. היא גורמת לנזק כלכלי לא רק לבעליו של הבקר הגנוב, אלא לכל מי שעוסק בענף זה, ושנאלץ להשקיע משאבים יקרים בניסיון למנוע מפורעי חוק לשים לאל את מה שלעיתים הוא מפעל חיים. למרבה הצער, כבר התרחשו מקרים שבמהלך הניסיון למנוע את הנזק התגלגלו הדברים לכדי תוצאות קשות ואף קטלניות. דומה כי מאמצי האכיפה המושקעים בתחום זה של העבריינות הם דלים ויעילותם מוטלת בספק. במצב דברים זה המעט שמערכת בתי-המשפט יכולה לתרום בניסיון להשיב את הסדר על כנו – הוא להחמיר עם מבצעיהן של העבירות, במטרה להבהיר לכל כי מי שישלח את ידו בקניינו של אחר, ישלם על כך מחיר כואב.

הבקשה נדחית.