רע"פ 2821/12 קטיה חלפון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 45146-08-11, כבוד השופט א' כהן מיום 28.2.2012).

המבקשת הורשעה בבית המשפט לתעבורה בירושלים בעבירה של נהיגה בשכרות (תת"ע 8973-08, כבוד סגן הנשיא י' ריבלין ). בית המשפט לתעבורה, לאחר קיום הליך הוכחות, קבע כי מכשיר הינשוף היה תקין, כי הופעל על ידי מפעיל מיומן וכי לאור תוצאותיו המבקשת נהגה בעודה שיכורה. עוד קבע בית המשפט כי גם דו"ח המאפיינים בעניינה של המבקשת היה שלילי. בית המשפט הטיל על המבקשת עונש של פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, קנס בסך של 1,200 ש"ח ופסילה על תנאי.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בנוסף, הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיה חדשה שעניינה תקינות מכשיר הינשוף. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא מצא מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקשת.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הערעור שהגישה וכן טוענת לעניין דחיית בקשתה להוספת ראיה. בבקשתה, טוענת המבקשת בעיקר טענות הנוגעות לאמינותו של מכשיר הינשוף. לטענתה, בחוות הדעת שרצתה להגיש במסגרת הערעור היה כדי לאיין את תוצאות בדיקת הינשוף שכן מדובר בחוות דעת מומחה שבדקה לראשונה בישראל את מכשיר הינשוף. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי במקרה זה שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית. זאת, בין היתר, שכן נפלו סתירות מהותיות בעדותם של עדי התביעה בכל הנוגע ליישום נהלי המשטרה בהפעלת מכשיר הינשוף. כן טוענת המבקשת כי טופס בדיקת המאפיינים שנערך לה לא נערך כדין והאמור בו לא תואם את העובדה שניתן לה להמשיך לנהוג. כמו כן, טוענת המבקשת כי השוטרים לא נענו לבקשתה לעבור בדיקת דם. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא כי פסק דינו של בית המשפט לתעבורה אינו מנומק דיו ואינו כולל הסבר להעדפת גרסת המשיבה על פני גרסתה שלה. עוד טוענת המבקשת, כי כתב האישום שהוגש בעניינה מפנה רק לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ולא מפנה לסעיף 39א הכולל הוראה עונשית בדבר פסילת מינימום בעבירה של נהיגה בשכרות. בכל הנוגע לעונש שהוטל עליה, טוענת המבקשת כי בית המשפט לתעבורה שגה בכך שלא שקל נסיבות לקולה כדוגמת נסיבותיה האישיות והמשפחתיות. כמו כן, לא ניתן לטענתה משקל לכך שחלף פרק זמן גדול מביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין.עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי ההליכים התמשכו באשמתה שכן התיק נדחה לשמיעת הוכחות בשל אי התייצבות עדי התביעה.לטענתה, העונש שהוטל עליה חורג ממדיניות הענישה הנהוגה ולכן מצדיק את התערבותה של ערכאה זו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, הבקשה אינה מעלה שאלות בעלות חשיבות ציבורית אשר יש בהן כדי להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן לקבל את טענות המשיבה באשר לתקינות מכשיר הינשוף שכן כבר נקבע שמדובר במכשיר אמין אשר חלה לגביו חזקת תקינות. עוד טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקשת אינו מצדיק התערבות שכן הוא אינו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה מעלה טענה כאמור ואך מסיבה זו דינה להידחות. אוסיף, בבחינת מעבר לנדרש, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לתעבורה קבע, לאחר קיום הליך הוכחות, כי תקינותו של מכשיר הינשוף לא נסתרה במקרה זה וכי המכשיר הופעל בהתאם להנחיות ועל ידי מפעיל מיומן (לעניין חזקת התקינות של מכשיר הינשוף ראו רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2012). בנוסף, נקבע כי המבקשת נכשלה בבדיקת המאפיינים. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות של בית המשפט לתעבורה. אוסיף, כי אף לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקשת להוסיף ראיה חדשה בשלב הערעור. טענות נוספות שהועלו בפניי, כדוגמת הטענה בדבר הוראות החיקוק שהופיעו בכתב האישום, לא נטענו בפני הערכאה הדיונית, ואף לטעמי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין בהן ממש.

בכל הנוגע לערעור על גזר הדין, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). )). בענייננו, לא מדובר על עונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה וזאת בשים לב שעונש הפסילה המינימאלי שקבע המחוקק עומד על שנתיים פסילה ולמבקשת בענייננו עבר תעבורתי הכולל 17 הרשעות קודמות.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.