פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2837/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה רענן ת.ז 05809824-5
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.07 בע"פ 70240/07 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: ז' המר – סג"נ, י' שיצר וי' שבח
בשם המבקש:
עו"ד רות עזריאלנט
בשם המשיבה:
עו"ד דגנית כהן-ויליאמס
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בפתח-תקוה כתב אישום (ת"פ 2342/05), המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; וכן עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש עבד במשך שנה בחברת "קוקה קולה" (להלן: החברה ) כנהג משאית. המבקש יצר קשר עם חברו (להלן: זהר ), כשבוע עובר ליום 15.1.2005, ויחד קשרו קשר לגניבת משאיות מהחברה. ביום 15.1.2005 הגיעו השניים לחניון של משאיות החברה, ביחד עם שניים נוספים שזהותם אינה ידועה, ברכב פרטי והמבקש הצביע על שתי משאיות שיש לגנבן. זהר נהג משאית אחת, בעוד שאחד מהשותפים נהג במשאית אחרת. שתי המשאיות יצאו לכיוון אפרת ומשם לחלחול ואז נעלמו עקבותיהן. ערך המשאיות הינו כ-498,000 ש"ח. ביום 6.3.2005, כאשר זהר הודיע למבקש כי זומן לחקירה, הזהירו המבקש לבל יהין לגלות את זהותו ואם ייעשה כן יפגע בו.
בית-משפט השלום (סגן-הנשיא א' ד' גולדס ) הרשיע את המבקש – על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון – בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 19.1.2006 גזר עליו עונש של 9 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות בהן הורשע; קנס בסך 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו וכן פסל את המבקש מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של שנתיים.
בטרם מתן גזר הדין הוגש לבית-משפט השלום תסקיר מטעם שירות המבחן, ולפיו המבקש הודה רק חלקית בביצוען של העבירות נשוא תיק זה, והשליך את מירב האחריות לביצוען על זהר. יחד עם זאת, שירות המבחן התרשם כי המבקש הבין את הפסול בהתנהגותו וכי לקח אחריות על מעורבותו בפלילים, אם כי הוא איננו יודע להסבירה. שירות המבחן התרשם כי המבקש אינו מעוניין בעזרה טיפולית ולכן לא נתן המלצה טיפולית בעניינו. בשולי הדברים העיר שירות המבחן כי אם יוטל עונש של מאסר בפועל, יש לשקול להמירו בעבודות שירות.
על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המר והשופטות י' שיצר ו י' שבח ) דחה את הערעור וקבע כי אין בו ממש. בית המשפט דחה את טענתו המרכזית של המבקש ולפיה עונשו של זהר קל יותר בציינו, כי המבקש הורשע בעבירה נוספת של הדחה בחקירה שהיא כשלעצמה חמורה למדי, וכי עברו הפלילי של המבקש כבד יותר מזה של זהר. כן העיר בית המשפט, כי עונשו של זהר הינו מופלג לקולא ולא ברור כיצד המדינה לא ערערה על עונשו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוענת באת-כוח המבקש, כי מדובר באותם מקרים חריגים בהם יש לקבל את הבקשה, וזאת משום שבבתי המשפט המחוזיים נקבעו הלכות סותרות באשר לפרשנותו ולאופן החלתו של עיקרון אחידות הענישה וכי החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש נוגדת את ההלכות שנקבעו בבית-משפט זה. לטענתה, לאחר תיקון כתב האישום קטן חלקו של המבקש משל זהר, ולא היתה כל הצדקה להנהגת אפליה בין השניים. משכך, שומה היה על בית המשפט קמא ליתן משקל רב יותר להמלצת שירות המבחן אשר קרא לשקול המרת עונש מאסר שיוטל על המבקש בעונש של עבודות שירות.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין בבקשת רשות הערעור כל נימוק המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. בערכאה הדיונית נקבע עונשו של המבקש על-ידי אותו מותב שגזר את דינו של זהר וברי שגזרי הדין ניתנו בהתאם לחלקו ולנסיבותיו של כל אחד מהם. הכלל של "אחידות הענישה" אין משמעו מתן עונש אחיד לשותפים, אלא עונש פרופורציוני לכל אחד מהם.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלילי", בהתאם להלכת
חניון חיפה .
כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של ענין לא מצאתי עילה להתערב בעונש. עקרון אחידות הענישה, עליו מבקשת באת-כוח המבקש להסתמך, אינו אלא שיקול אחד מני רבים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור עונש, ומשקלו עשוי להשתנות לפי נסיבות הענין. עקרון אחידות הענישה נועד "למנוע אפלייה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית, רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (ע"פ 5450/00 מרדכי שושני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 817, 822 (2002)). כלל זה תקף למקרה דנן וזאת לאור העובדה, כי המבקש הורשע בעבירה נוספת של הדחה בחקירה, עבירה בעלת חומרה משל עצמה וכן לאור עברו הפלילי, הכולל עבירות של מרמה ואיומים.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי
מיום 26.3.07 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.
על המבקש להתייצב ביום 15.8.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, ב' באב תשס"ז (17.7.2007).
ש ו פ ט