רע"פ 2849/02 סמילא אליהו נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בנתניה, על יסוד הודאתו, בעבירות של אי-העברת ניכויי מס הכנסה ואי-הגשת דו"חות במועד, שאותן ביצע במהלך השנים 1993-1990. בין היתר טען המבקש בפני בית-משפט השלום, כי בקביעת עונשו יש להתחשב בכך שגזר-הדין עומד להינתן כעשר שנים לאחר שביצע המבקש את העבירה הראשונה מבין אלו שבגינן הורשע. בית-משפט השלום דחה טענה זו, ובתאריך 19.3.01 גזר על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על גזר-הדין. עיקר טענתו בעניין זה היה, כי בקביעת העונש הראוי מן הדין היה לתת משקל נכבד לחלוף הזמן הרב מעת שבוצעו העבירות. טענה זו נדחתה, תוך שבית-המשפט המחוזי קובע:

[המבקש] הוא עבריין מס רצידיביסט. [המבקש] בחר לנהל עסקים באמצעות חברה כשהוא מתעלם מהחובה הבסיסית של דיווח, העברת [התשלומים] והניכויים לאוצר המדינה. ממילא, משלא הגיש דו"חות - גם לא שילם מס על הכנסותיו ...

באשר לחלוף הזמן - מקובל עלינו כי זהו נתון שיש לו משמעות מסוימת. יחד עם זאת, אין להפריז בחשיבותו מעבר לפרופורציות הראויות. ככלל, עבירות המס קשות לגילוי, ועובר זמן רב לעתים, עד אשר מתגלה העבירה, עד אשר מוגשים כתבי אישום, ובדיעבד עד אשר מסתיים הדיון בפסק דין בבתי המשפט. אנו מסכימים שתקופה של עשר שנים היא אכן תקופה ארוכה במיוחד, אולם מציאות שבה חולף מספר שנים לא מבוטל היא מציאות יום יומית בבתי משפט. אנו מפנים לענין זה גם לעובדה כי [המבקש] נעלם לתקופה לא מבוטלת במהלך ההליך בבית המשפט, והרי לך פרק זמן נוסף שנכלל במנין אותם עשר שנים.

למרות דברים אלו, בית-המשפט המחוזי סבר, כי בגזר-הדין של בית-משפט השלום לא באה לכלל ביטוי העובדה, שהמבקש ריצה כבר עונש של שנתיים מאסר בגין עבירות מס אחרות, שבוצעו באותה תקופה לערך שבה בוצעו העבירות שבהן הורשע עתה. לפיכך נתקבל ערעורו של המבקש, במובן זה שעונש המאסר בפועל שנגזר עליו הועמד על שמונה חודשי מאסר.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזר המבקש על הטענה כי בגזירת עונשו לא נשקל השיקול של חלוף תקופת הזמן הארוכה של עשר שנים מאז בוצעה העבירה הראשונה. טענת המבקש הייתה, כי ראוי להקל בעונשו על-מנת שלא להשלים את התופעה של הימשכות הליכים פליליים שנים ארוכות. עוד טען המבקש, כי העבירות שבהן הורשע המבקש הן עבירות שניתן לגלותן במהירות, וכי כבר בשנת 1992 נחקר המבקש והודה בביצוע מקצת מן העבירות.

דין הבקשה להידחות. שכן, הבקשה מתייחסת לעניינו המיוחד של המבקש, ואינה מעלה שאלה כללית, העשויה לשמש עילה לדיון במסגרת של ערעור שני.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה. כאמור, עניינו של המבקש נבדק על-ידי שתי ערכאות, ובית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקש ונתן את דעתו לשיקול של חלוף הזמן. אלא, כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אין מדובר בשיקול היחיד לעניין הענישה, ויש לשקול, בין היתר, את השיקולים הנוגעים לחומרת העבירות שביצע המבקש ואת השיקול של הרתעה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 29.4.02 עד השעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.