רע"פ 2851/08 יצחק מנגד נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בקריות כתב אישום (ת.פ. 597/06), המייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, סימה וחביב מנגד (להלן: המתלוננים) נשואים זה לזו ומתגוררים יחדיו בקרית חיים (להלן: הבית). המבקש הינו אחיו של המתלונן וקיים ביניהם סכסוך על רקע כספי. ביום 1.12.05, סמוך לשעה 9:00, בסמוך למרכז יום לקשיש בקרית חיים, עת יצאה המתלוננת יחד עם חמה, ג'מאל מנגד, הגיע לקראתה המבקש ואיים עליה ועל המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופם באומרו לה: "היום אני אבוא לחסל אותך ואת בעלת חביב" ותפסה בגרונה עם שתי ידיו וחנקה תוך כדי שאיים וזאת אמר בכוונה להפחידה ולהקניטה. עוד נטען בכתב האישום, כי חודש עובר למתואר, בבית, הגיע המבקש ואיים בפגיעה שלא כדין במתלוננים באומרו להם: "אני אהרוג מישהו אם לא אקבל כסף" וזאת אמר בכוונה להפחידם, נצמד למתלונן ואיים עליו בשנית באומרו לו: "אני אחתוך לך את הבטן, אני אעשה אותך נכה לכל החיים. אני מטופל פסיכיאטרית ומקסימום יכניסו אותי לשנה לכלא ואתה תישאר נכה לכל החיים". משהשיב לו המתלונן, כי אינו מפחד ממנו, ניגש המבקש למטבח, נטל סכין לידיו בכוונה לפגוע במתלונן, אולם המתלוננת מנעה זאת מבעדו.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' לאופר-חסון) הרשיע, ביום 23.10.07, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 14.1.08, מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים והתנאי הוא, שהמבקש לא יעבור תוך תקופה של 3 שנים כל עבירת אלימות, לרבות אלימות מילולית ויורשע בגינה.

הן על הכרעת הדין והן על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

במהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מהערעור על הכרעת הדין, כך שבפני בית-המשפט המחוזי הונח להכרעה הערעור על גזר-הדין בלבד.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיאה ש' ברלינר, סגן-הנשיאה י' גריל והשופטת ב' בר זיו) דחה, ביום 6.3.08, את הערעור בכפוף לכך, שהמילים "לרבות אלימות מילולית" בשורה האחרונה של עמוד 30 לגזר-הדין ימחקו באופן, שעונש המאסר על תנאי יחול על "כל עבירת אלימות" בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח המבקש, הליך ההקראה בעניינו לא התקיים כחוק הואיל ובתחילת המשפט על בית-המשפט להקריא לנאשם את כתב האישום ולהסביר לו אותו בהתאם לסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אולם בית-המשפט רשאי לא לעשות כן לגבי נאשם אשר מיוצג ובמידה והנאשם מיוצג על הנאשם לאשר את הדברים בפרוטוקול הדיון ודבריו יירשמו בפרוטוקול. ואולם, במקרה דנן, טוען בא-כוח המבקש, הסנגורית הציבורית ציינה, כי הקריאה למבקש את כתב האישום אולם בפועל המבקש יטען, כי לא היה כך והוכחה לכך זה לא אושר על-ידו בפרוטוקול. כמו-כן טוען הוא בעניין זה, כי לא ברור, שהמבקש הבין מה מתרחש מסביבו ואם באמת הבין את דברי סנגורו. עוד טוען הוא, כי המבקש לא מבין את הפרוצדורה המתנהלת בבתי המשפט ואף לא הוסברה לו זכותו החוקית כנדרש והגנתו קופחה.

לטענת בא-כוח המבקש, המתלוננת איננה מדייקת בדבריה ואף בחקירתה במשטרה הוסיפה דברים שלא היו ולא נבראו וטעונים הוכחה.

עוד טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעברו של המבקש (עבירתו האחרונה משנת 1999) ומדובר באדם בן 53, נשוי ואב למשפחה ברוכת ילדים, סובל מבעיות רפואיות שונות ומוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה ב- 75%. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל לעובדה, שכתב האישום כנגד המבקש הוגש ביום 5.6.06 בגין עבירות משנת 2005 וגזר-הדין ניתן ביום 14.1.08, כך שמיום הגשת כתב האישום ועד ליום פסק-הדין בבית-משפט השלום חלפו קרוב לשנתיים. מטעמים אלה, טוען בא-כוח המבקש, כי יש לבטל את עונש המאסר בפועל ולזכות את המבקש. לחילופין טוען הוא, כי יש להשיב את התיק לבית-משפט השלום על-מנת שישמע עדי הגנה מטעם המבקש, אשר לטענתו יכולים לשנות את פני הדברים ובכך לעשות צדק.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

במהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מהערעור על הכרעת הדין והותיר את הערעור על גזר-הדין בלבד. בנסיבות אלה, כאשר הערעור בבית-המשפט המחוזי התמקד בגזר-הדין בלבד, לא יכול המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה על הכרעת הדין של בית-משפט השלום. מטעם זה, לא מצאתי כל מקום לדון בטענות המבקש, הנוגעות לעצם הרשעתו.

אשר לעונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בענייננו, מעשיו של המבקש חמורים מאוד. התנהגותו אלימה ופרועה ומעידה על זלזול בחוק. המבקש נהג באלימות ובריונות חמורה, תוך שימוש בסכין ורק בנס – ותוך התערבותה של גיסתו – נמנעה פגיעה קשה באחיו. זאת ועוד, למבקש עבר פלילי, הכולל עבירות אלימות, כמו למשל תקיפת עובר ציבור, איומים, התנהגות פרועה במקום ציבורי, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תגרה במקום ציבורי ועבירות כפי הרכוש. בנסיבות אלה, לא נותר אצלי כל ספק, כי העונש שהושת על המבקש הולם את מעשיו ואף מקל עמו ולא מצאתי מקום להתערבות בית-משפט זה בעונשו.

בית-משפט זה כבר פסק לא אחת על הצורך להחמיר את הענישה במקרי אלימות. כך למשל, קבע חברי המשנה לנשיא (כתוארו דאז) מ' חשין (בדימוס) בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 7.6.2005):

"בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר."

דברים אלה יפים הם אף למקרה שבפנינו.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.