רע"פ 2882/04 אריכה נקדימון נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על הרשעה וגזר דין בבית משפט השלום. עם הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בפועל, אשר אמור להתחיל ביום 13.4.2004.

2.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו מעשה מגונה. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש תפש את המתלוננת בשדיה מאחור בעת הליכתה הביתה מעבודתה בשעת לילה, גרר אותה לרצפה, הרים את חצאיתה והחל לגעת בגופה, הכל לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. כאשר המתלוננת זעקה והחלה להכות את המבקש, הוא סתם את פיה, היכה אותה בפנים וקרע את חולצתה.

3.בהכרעת הדין, סקר בית משפט השלום את גרסאותיהם של המבקש ושל המתלוננת, שהיתה בעת הרלוונטית עולה חדשה מבריה"מ לשעבר. המבקש מסר כי רב והתעמת פיזית, במקום ובשעה הנטענים, עם אישה בעלת מבטא רוסי וכי תפס בחולצתה, ולא הכחיש את האפשרות שנגע בשדיה (אם כי טען שמדובר במגע תוך כדי מאבק ולא ממניעים מיניים וכי לא תפש את שדי המתלוננת מאחור).

המתלוננת טענה כי פגשה ברוכב אופנוע עם סיום האירוע, ולאחר שהצביעה על האדם שביצע את המעשה, רדף רוכב האופנוע אחריו ואמר לה לאחר מכן שקיבל את פרטיו; המבקש מצדו מסר, כי רוכב אופנוע פגש בו לאחר העימות עם האישה בעלת המבטא הרוסי ולקח את פרטיו. בית משפט השלום קבע כי "מבין שתי הגרסאות שבפני בוחרת אני, ללא כל היסוס, בגרסתה של המתלוננת".

4 . כאמור, בית משפט השלום הרשיע את המבקש במעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. נגזרו על המבקש מאסר של 30 חודשים (מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל ו- 15 חודשים על תנאי לתקופה של 3 שנים) ופיצוי למתלוננת בסך 2,500 ₪.

5.המבקש ערער על פסק הדין – הן על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש - בפני בית המשפט המחוזי. בכתב הערעור המתוקן, טען המבקש לגבי ההרשעה, בנוסף לטענותיו העובדתיות, כי המתלוננת לא זיהתה אותו וכי בית משפט השלום לא קבע מפורשות כי האמין למתלוננת. עוד קבל על כן כי בית משפט השלום הביא מדברי רוכב האופנוע, אשר לא העיד במשפט. כמו כן נטען בערעור כי בית המשפט לא מצא חיזוק לעדות היחידה של המתלוננת. בדיון בעל פה, הוסיף בא כוח המבקש כי בית המשפט לא הזהיר עצמו שמדובר בעדות יחידה.

6.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש לענין ההרשעה. נקבע, בפסק דינו, כי קביעת בית משפט השלום בענין העדפת גרסת המתלוננת, המצוטטת לעיל, הינה אמירה ברורה וחד משמעית המבטאת אמון בגירסת המתלוננת, אשר גובתה בנימוקים של ממש, הנשענים על האדנים המקובלים לענייני קביעת ממצאי מהימנות ועל הגיון. נקבע כי אין להתערב בממצא בענין מהימנות וכי גרסת המבקש "על פניה אכן איננה נשמעת הגיונית". בית המשפט המחוזי ציין, כי ההרשעה התבססה לא על עדות יחידה אלא על מכלול ראיות, לרבות ענין רוכב האופנוע המופיע בשתי הגרסאות. בנוסף, נדחתה הטענה בענין העדר הזהרה עצמית נוכח עדות יחידה, לאור תמיכה של ממש לעדות המתלוננת הקיימת בגרסת המבקש. צוין בפסק הדין כי ממילא ניתן היה, באותה מידה, להסתמך על גרסת המבקש כגרסה מרכזית ולראות את עדות המתלוננת כתמיכה בלבד.

כן צוין, לענין הזיהוי, כי חזקה על המתלוננת כי אם רצתה להעליל עליו עלילת שווא, היא היתה מעידה שהיא מזהה אותו.

7.בענין העונש, הפחית בית המשפט המחוזי את תקופת המאסר בפועל לתשעה חודשים בלבד, מבלי לשנות חלקים אחרים בגזר הדין.

8.בבקשת רשות הערעור חוזר המערער על טענות שהועלו ונדחו בבית המשפט המחוזי, וכן מבקש הוא התערבות נוספת במידת העונש. רוב הטענות אינן אלא נסיון מחודש להניע את בית המשפט להתערב בגלגול שלישי בממצאים שבעובדה. על טענה אחת, בעלת אופי משפטי, ראיתי לנכון להתעכב: המבקש טוען כי מדובר בעדות יחידה וכי בית המשפט לא ציין מדוע ראה לנכון להסתמך עליה, כמצוות סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. מדובר בדרישת "הנמקה מיוחדת" שתפסה את מקומה של דרישת הסיוע בעבירות מין. גורמים ראיתיים שנקבעו בעבר כמספקים את דרישת הסיוע יספקו גם את חובת ההנמקה שבאה במקומה (ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205).

9.בעניינו הביא בית המשפט המחוזי מדברי המבקש לפיהם אמר לו רוכב האופנוע "אתה עשית מעשה מגונה, רצית לאנוס". אף שרוכב האופנוע לא הובא להעיד, אין אנו זקוקים לעדותו. ניתן ללמוד על דבריו למבקש מפי המבקש עצמו. דברים אלה מעידים על תלונה מיידית של המתלוננת בפני רוכב האופנוע על עבירת מין תלונה מיידית מספקת את דרישת הסיוע (ע"פ 993/00 הנ"ל) ומכאן שדי בה גם לביסוס ההסתמכות על עדות יחידה. על כן - דין הטענה להידחות.

10.אין איפוא הצדקה לבירור עניין זה בגלגול שלישי; כך גם לעניין העונש.

11.הבקשה נדחית ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע.