רע"פ 2891/01 נתן אשורוב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 21.3.2001 בע"פ 7375/00.

1.בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט מ' מכליס) הרשיע את המבקש, על פי הודאתו בעבירת סחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין התשל"ז1977-. בית המשפט גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שנים שר חודשי מאסר מותנה למשך שנתיים שלא יעבור עבירה דומה, וחייבו לפצות את המתלונן בסך של 5,000 ש"ח. בגזר דינו, ציין בית המשפט כי חרף מדיניות הענישה המחמירה בגין בעבירה מעין זו ועונש המאסר ההולם לה, מתחשב הוא בנסיבותיו האישיות של המבקש, העדר הרשעות קודמות ובהמלצות שירות המבחן.

2.על גזר דין זה ערערה המשיבה לבית משפט השלום בבאר שבע (ע"פ 7375/00). לבית המשפט (כבוד הנשיא א' לרון והשופטים י' פלפל ונ' הנדל) קיבל ברוב דעות את ערעורה של המשיבה, וגזר על המבקש עונש של אחד-עשר חודשי מאסר בפועל. בפסק דינו, הדגיש בית המשפט את חומרת העבירה, את הצורך במיגורה ואת מדיניות הענישה המחמירה הנהוגה בגינה. בהתייחס לנסיבות המקרה, קבע בית המשפט כי יש לראות בחומרה את איומי המבקש גם על בני משפחת המתלונן, את מסוכנות המבקש. בית המשפט הדגיש כי בתסקיר בעניינו של המבקש צויין כי קשה להעריך איך יפעל המבקש בעתיד במצבי משבר ולחץ. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי התחשב במשך תקופת האיומים, העדר גבייה של כספים בפועל, ובכך שהמבקש הספיק לרצות חודש מעונש המאסר במסגרת עבודות השירות, זאת טרם נשמע הערעור. בדעט המיעוט, סבר הנשיא א' לרון כי אין מקום להתערב בעונש שגזר על המבקש בית משפט השלום. לדעתו, נסיבותיו המיוחדות של המבקש, היות העבירה מעידתו הראשונה, הבעת המבקש חרטה, המלצת שירות המבחן על עבודות שירות ופרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה אינם מצריכים עונש מאסר בפועל.

3.עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור על פסק דין זה. בבקשתו, המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה משפטית המצדיקה ערעור נוסף, זאת לעניין המשקל שיש ליתן לתסקירי שירות המבחן. לטענת המבקש, העדפת בית המשפט שיקולים של הרתעה וגמול בענישה, על פני נסיבותיו האישיות החריגות יחד עם המלצת שירות המבחן בעניינו, מצדיקה מתן רשות ערעור על עונש המאסר בפועל שהושת עליו. בנוסף, טוען המבקש כי לאחר שהחל לרצות את עונשו בעבודות השירות - זאת מאחר ובית המשפט המחוזי לא הורה על עיכוב ביצוע גזר הדין עד שמיעת הערעור - נפגעה צפיותו הלגיטימית לגבי עונשו, וגם נסיבה זו מצדיקה אף היא מתן רשות ערעור.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. המשיבה סבורה כי הבקשה אינה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערעור. לטענתה, בקשת רשות הערעור מתמקדת בחומרת העונש, וככזו אינה מגלה עילה לקיום דיון שלישי בעניינו. עוד טוענת המשיבה, כי בהעדפתו של בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה לא התעלם הוא מהאינטרס האישי של המבקש, ושקל את נסיבותיו האישיות טרם גזר עליו את העונש. אף לגופו של עניין, סבורה המשיבה כי החלטת בית המשפט המחוזי על ההחמרה בעונשו של המבקש מוצדקת, וכי היא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, מדיניות הענישה וההרתעה בעבירות מעין אלו. לדעתה, נסיבותיו האישיות של המבקש אינן חריגות או יוצאות דופן עד כדי הצדקת הקלה מופרזת בעונשו.

5.לאחר שעיינתי בכתובים שלפני ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות. לא מתעוררות בעניין זה שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים בהם ניתנו החלטות סותרות בערכאות הנמוכות וטרם נפסקה בהם הלכה. אין זהו מקרה בו החשיבות המשפטית של השאלות חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3)123, 128-129). עניינה של הבקשה הוא אופן הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי אשר החמיר בעונשו של המבקש. אכן, בית המשפט המחוזי, בהחמירו בעונשו של המבקש, שקל את נסיבות המקרה, את נסיבותיו האישיות של המבקש את תסקיר המבחן בעניינו, ואת טיבה של העבירה בה הורשע. ובהחלטתו לא נפל פגם המצדיק ערעור נוסף.

על כן, נדחית הבקשה. נוכח דחיית הבקשה לרשות ערעור מתבטל ממילא עיכוב הביצוע מיום 13.4.2001. המבקש יתייצב לריצוי עונשו עד יום א', 21.10.2001, בשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע.