רע"פ 2932/02 יונס גוד נ. מדינת ישראל

בשנת 1997 נתפס המבקש כשהוא נוהג בזמן פסילה. בגין עבירה זו נגזר עליו בחודש אוקטובר 1998, בין היתר, עונש מאסר על-תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים. בחודש אפריל 2000 נתפס המבקש פעם נוספת כשהוא נוהג בזמן פסילה. המבקש הובא בעניין זה לדין בבית-משפט השלום (לתעבורה) בחדרה, והורשע על יסוד הודאתו. בטרם נגזר דינו נתפס המבקש בחודש דצמבר 2000 פעם נוספת כשהוא נוהג בזמן פסילה, ועל-כן ביקש לצרף להרשעתו את התיק שנפתח כנגדו בעניין זה. כעבור זמן-מה, בחודש יוני 2001, נתפס המבקש פעם שלישית כשהוא נוהג בזמן פסילה, ואף הפעם ביקש את צירוף התיק.

על רקע זה, ולאחר שנתקבל תסקיר-מבחן בעניינו של המבקש שממנו עלה כי המבקש לא הראה נכונות לעבור תהליך טיפולי, גזר בית-משפט השלום (לתעבורה) על המבקש עונש של שנת מאסר בפועל. כן הפעיל בית-משפט השלום את עונש המאסר המותנה וכן עונש מותנה של פסילה מלנהוג לשנה, שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש, קבע כי עונשים אלו ירוצו בחופף, והטיל על המבקש עונש פסילה למשך ארבע שנים, וקנס בסך 3,000 ש"ח.

המבקש ערער על גזר-דינו לבית-משפט השלום בחיפה. בערעורו טען, כי העונש שנגזר עליו מופרז בחומרתו, אינו תואם את רמת הענישה המקובלת, ואינו מביא לכלל ביטוי את נסיבותיו האישיות. ערעורו של המבקש נדחה. וכך קבע בית-המשפט המחוזי (השופט אילן שיף):

שוכנעתי כי במקרה זה יש להעדיף את אינטרס הציבור, על פני נסיבותיו האישיות של [המבקש]. המדובר ... ברצידיביסט המזלזל זלזול של ממש בחוק ובבית המשפט. כעולה מפסק-הדין ומהפרוטוקול, [המבקש] נהג ... ברכבו בזמן פסילה ... לאחר שנגזר עליו עונש מאסר מותנה בגין עבירה זהה, ופעם אחת לפחות במהלך הליכים בבית המשפט בגין נהיגה בזמן פסילה.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

הבקשה שבפניי, המתייחסת לעניינו המיוחד של המבקש, אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית ואינה מצביעה על עיוות-דין שנגרם למבקש, ולפיכך אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה. כאמור, שאלת העונש הראוי נשקלה על-ידי שתי הערכאות, שהעדיפו, ובדין, על-פני נסיבותיו האישיות של המבקש, את הצורך בהרתעת המבקש, שהראה שוב ושוב כי אינו נרתע מלנהוג בזמן פסילה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.