רע"פ 2945/04 דניאל כחלון נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת א' וישקין), בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. דינו נגזר ל-12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ורישיונו נשלל לעשר שנים. על פי העובדות בכתב האישום, בתאריך 18.10.01, כאשר הוא נוסע ברכבו במהירות של 64 קמ"ש, פגע המבקש בהולכת רגל. כתוצאה מהתאונה, הובהלה הולכת הרגל לבית החולים. לאחר שלוש שעות נפטרה הולכת הרגל מפצעיה.

2.טענתו העיקרית של המבקש בבית המשפט לתעבורה היתה כי, בעת התאונה, רכב נוסף הגביל את שדה הראייה של המבקש. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי "מדובר בטענה בלתי מבוססת ויסודה בניסיונו של הנאשם להסיר האחריות מכתפו". ואולם, אפילו

בהנחה כי טענת המבקש היתה נכונה עובדתית, ציין בית המשפט כי במעשיו של המבקש הייתה בכל מקרה "רשלנות רבתית". נוכח זאת, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של בית המשפט לתעבורה. ואולם, כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון מיום 22.02.2004, לאחר שמיעת טענות הצדדים, הודיע ב"כ המבקש לבית המשפט כי מרשו "מבקש לקבל את הצעת בית המשפט ולחזור בו מן הערעור כנגד הכרעת הדין". באשר לערעורו של המבקש על גזר הדין, בפסק דין שניתן מיד לאחר הדיון, סירב בית המשפט להפחית את העונש שהושת עליו. בית המשפט פסק כי "אין מקום להתערב בענישה שהוטלה על המערער".

4.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור. המבקש טוען כי הסכים לחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין, בניגוד להמלצת בא-כוחו, רק מתוך אמונה שהדבר יסייע לו לעניין גזר הדין. לטענתו, החלטת בית המשפט בעניין גזר דינו ניתנה – "לתדהמתו" – על אתר, לאחר שמיעת טענות הצדדים. לפיכך, לפי הטענה, שומא היה על בית המשפט "לציין ואף לפרט את נימוקיו לדחיית הערעור", וכי לא קיים בית המשפט חובתו זו.

מוסיף המבקש וטוען כי יש ליתן רשות ערעור על מנת לגבש כללים ברורים בשאלה מתי יושת על הנאשם עונש מאסר שניתן לרצותו בעבודת שירות, ומתי עונש של מאסר שירצה הנאשם מאחרי סורג ובריח.

5.המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור. היא טוענת כי בית המשפט בהליכי ערעור מציע תדיר לצד שלפניו למקד את טיעוני בנושא אחד. נוהג זה מאפשר לבית המשפט להתמקד בסוגיות הצריכות הכרעה, ולחסוך זמן שיפוטי יקר. לפיכך, ובמיוחד נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ערכאה הדיונית, אין לתמוה על כך שבית המשפט המחוזי הציע למבקש במקרה זה לחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין. אין בהמלצת בית המשפט "לנטוש חזית אבודה מראש" משום הבטחה לבעל הדין להקל בעונשו, ועל כך אין בסירובו של בית המשפט כאן להפחית מעונשו של המבקש "משום פגיעה במראית פני הצדק". לטענת המשיבה, המקרה שבפנינו דומה למקרה בו מחליט הנאשם להודות באשמה מתוך תקווה שבית המשפט יקל בעונשו. משנמצא העונש חמור בעיניו, אין הנאשם רשאי לחזור בו מן ההודאה.

אשר לטענת המבקש בעניין העונש, והצורך לגבש כללים למתי יושת עונש מאסר ומתי עונש שירות, מסכימה המשיבה כי ייתכן ויהיה בעתיד מקום לדיון בעניין זה. ואולם, לטענתה, אין המקרה הנוכחי, בו נהרג אדם בשל רשלנות רבתי של המבקש, מתאים לקביעת כללים אלה.

6.דין הבקשה להידחות. טענתו של המבקש היא כי, בנסיבות הנוכחיות, חובה היתה על בית המשפט לנמק את החלטתו. טענה זו מקובלת עלי, אך דעתי היא כי בית המשפט אכן קיים את חובתו זו. בית המשפט נתן דעתו הן לחומרת העבירה – רשלנות רבתי שהביאה למותה של הולכת רגל – והן לנסיבות האישיות של המבקש. ואולם, לאחר שבית המשפט שקל שיקולים אלו, הוא החליט לדחות את הערעור ולא להקל בעונשו של המבקש.

בנוסף לכך, כפי שמציינת המשיבה, המבקש איננו טוען כי היה בכוחו לשנות את התוצאה המשפטית בערעור; לדעתי גם לא יכול היה לשנותה. כידוע, ערעור בגלגול שלישי נועד לברר שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית. אין בתקוותו הנכזבת של המבקש גרידא – מקום בו נימק בית המשפט את החלטתו היטב, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יתר-על-כן, אין בפרוטוקול הדיון הלאקוני בבית המשפט המחוזי כדי לתמוך בטענתו של המבקש כאילו עמד בית המשפט להקל בעונשו "בתמורה" לביטול הערעור על ההרשעה. במצב דברים זה, אין בידי לקבל טענת המבקש כי יש לחשוש למראית פני הצדק.

7. הבקשה נדחית.