רע"פ 2948/06 שמעון רוזיליו נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בכפר-סבא בהתפרצות למקום מגורים (עבירה על-פי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977); גניבה (על-פי סעיף 384 לחוק); וכניסה והתפרצות לבית מגורים לשם גניבה (לפי סעיפים 406(א) ו-(ב) לחוק), בגין שני אירועים בהם נטל בלא היתר, יחד עם אדם נוסף, רכוש מבתי מגורים אליהם פרצו השניים.

קודם שנגזר עונשו, הניח בית-משפט השלום למבקש – שלחובתו עבר מכביד של עבירות רכוש, לרבות שני מאסרים על-תנאי בני 12 חודשים כל אחד, ושלמרבה הצער התמכר לסמים קשים מהם לא הצליח להיגמל שנים ארוכות, למצות אפשרות שיקומית באמצעות השתלבות בקהילה טיפולית. המבקש שהה בקהילה זו במשך שמונה חודשים, אולם חרף שיפור שנרשם בתפקודו במהלך תקופה זו, הרי לסופה הורחק מן הקהילה בשל אלימות פיזית ומילולית אותה נקט, שמקורה היה, בין היתר, במשבר אישי שפקדו בשל כך שבנו ניטל ממנו בידי שירותי הרווחה ונמסר לאימוץ סגור. כעולה מגזר-דינה של הערכאה הדיונית, המבקש ערער על הרחקתו, ואף פנה לבית-המשפט על מנת שיאפשר לו להוסיף ולעמוד בקשר עם שירות המבחן, אך בקשתו זו נדחתה. יש לציין, כי בתקופה שקדמה לגזירת-דינו, ובה אף שהה המבקש פרק זמן ממושך במעצר, עלה בידיו להרחיק עצמו לחלוטין מן השימוש בסמים. ועוד אוסיף, כי בשני המקרים שבביצועם הורשע המבקש, הושב חלק ניכר מן הרכוש לבעליו, במקרה אחד בזכות המבקש עצמו, שנעתר לבקשתו של בעל הרכוש לסייע באיתורו.

מכלול נסיבות זה עמד לנגד עיניה של הערכאה הדיונית בבואה לגזור למבקש את עונשו. לסופם של דברים, נמצאה ידה של כף החובה על העליונה. בית-משפט השלום גזר למבקש מאסר בפועל למשך 20 חודשים, בניכוי 16 החודשים בהם שהה במעצר, וכן הפעיל את שני העונשים המותנים שעמדו נגד המבקש, כך שבסך הכל נגזר עליו לשאת ב-28 חודשי מאסר. עוד הוטל על המבקש מאסר על-תנאי למשך שנה, לבל ישוב ויעבור עבירות רכוש מסוג פשע.

ערעור, שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר שרון), נדחה לאחר שנמצא, כי בדין הפעיל בתי-משפט השלום את העונשים המותנים במצטבר ולא בחופף. כן ניתנה הדעת לחומרת המעשים בהם הורשע המבקש ולעברו המכביד, שכנגדם לא נמצאו לערכאת הערעור נסיבות מקלות של ממש.

כעת עותר המבקש, שאינו מיוצג עוד בידי עורך-דין, כי יונח לו לערער בשנית על גזר-הדין בענינו.

עיינתי עין-היטב בבקשה ובנספחיה, ולדאבוני, לא מצאתי כי הוכחה עילה להיעתר לה. דומה, כי הסוגיה העיקרית הצריכה הכרעה בעניינו של המבקש איננה אם מן הדין היה לגזור את עונשו כך שהמאסרים על-תנאי יופעלו במצטבר או בחופף, אלא, אם יש בנסיבותיו המקלות של המבקש – וכאלו, אטעים, נמצאו לי בפסק-דינו של בית-המשפט השלום - כדי לערער את הבסיס לעונש המאסר הממושך שנגזר לו. ובמלים אחרות, השאלה היא אם עונש זה הולם את מכלול הנסיבות מהן נגלית, מן העבר האחד, תמונה קשה של התנהגות פלילית ואלימה, אשר ספק אם המבקש הפנים את חומרתה ואת השלכותיה השליליות על סביבתו ועל עצמו; אך מן העבר האחר נשקף זיק-תקווה, כי למבקש יעמוד כוחו להיטיב דרכיו ולסטות מן המסלול בו צעד משך שנים כה רבות.

סבורני, כי בשקלול הנסיבות כולן, לרבות העובדה כי המבקש מרצה עונשו בבית-כלא בו ניתן להעניק לו מסגרת שיקומית נקיה מסמים, וכי ענינו עתיד להידון בפני ועדת שחרורים בעוד מספר חודשים לא-רב, שוב לא נמצאה עילה לסטיה מן הכלל, לפיו בית-משפט זה לא יתערב, אלא במקרים חריגים בלבד, במידת העונש שנגזרה.

מטעם זה, אני דוחה את הבקשה.