רע"פ 2952/09 יוסף ביטון נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שונות. נוכח נסיבותיו האישיות ותהליך שיקום

בו החל, נדון המבקש בגין עבירות של הסגת גבול והתפרצות לשישה חודשי מאסר על דרך עבודות שירות, מאסר על תנאי, וכן הופעל, בחופף, מאסר על תנאי בן שישה חודשים שעמד נגדו. בגין שתי עבירות של החזקת סם לשימוש עצמי ועבירת התפרצות נוספת שביצע, הועמד המבקש בפיקוח שירות המבחן למשך שנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי "במידה והנאשם יאכזב ולא ימלא אחר הציפיות, ידון עניינו וייגזר עונשו ביחס לעבירות אלה".

2.

לאחר שהמבקש לא התייצב לשאת בעונשו, ואף הודה כי לא מילא אחר צו המבחן, ביקשה התביעה להטיל עליו עונש מאסר בפועל במצטבר לעונש המאסר בו החל לשאת. סנגורו של המבקש התנגד לבקשה, וטען כי מכוח הוראת סעיף 18(ב) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), לא ניתן להפקיע את צו המבחן מבלי שלבקשה נלווה תצהיר, וכזה לא הוגש. בית המשפט קבע כי נוכח הודאת המבקש כי הפר את צו המבחן, שוב אין צורך בתצהיר ובית המשפט מוסמך לדון בעניינו ולהטיל עליו עונש מכוח סעיף 20(4) לפקודה. בסופו של יום הוחלט להחמיר בעונשו של המבקש, והוא הועמד על שנת מאסר ושישה חודשים מאסר על תנאי.

3.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי – בו שב והעלה, בין היתר, את טענתו לעניין העדר תצהיר – נדחה. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי "אכן, בקשת שירות המבחן לא נתמכה בתצהיר, כנדרש לפי סעיף 18(ב) לפקודת המבחן... ואולם המערער עצמו אישר בדיונים שהתקיימו בבימ"ש קמא, כי לא שיתף פעולה עם שירות המבחן... וכי מעד בתקופה שבה היה אמור להיות בפיקוח צו המבחן בעבירות סמים נוספות. בנסיבות אמורות אלו, סבורים אנו, כי אין באי-הגשת תצהיר לתימוכין בבקשת שירות המבחן, כדי לפגום מסמכותו של בית משפט קמא להפקיע את צו המבחן; ולחלופין, ולמעלה מהנדרש – ניתן להחיל על המקרה הנדון את דוקטרינת הבטלות היחסית" (עמוד 1 לפסק הדין).

4.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומאותם טעמים שהעלה בפני ערכאות קמא.

לבקשה זו אין בידי להיעתר. הטענה המרכזית המועלית בבקשה עוסקת בחֶסֶר טכני במהותו, שלא היה בו כדי לגרוע מזכות המבקש להליך הוגן. סעיף 18 לפקודה מקנה לבית המשפט סמכות לחדש הליך שהסתיים, על ידי זימונו של מי שנטען כי לא מילא אחר צו מבחן, ואף להביאו בפניו בדרך של מעצר. מטבע הדברים, הליך מסוג זה עלול להיות כרוך בפגיעה בזכויות יסוד של אדם, ועל כן נדרש הגוף המבקש את חידוש ההליך לאמת את העובדות הנטענות בבקשתו בתצהיר. מאידך, מקום שהנאשם מודה כי לא מילא אחר צו המבחן, וכך עשה המבקש שבפנינו (ראו עמ' 24 של פרוטוקול הדיון), משקלו של התצהיר, שגם במצב זה חובה להגישו , הופך להיות זניח. כך או כך, בסופו של יום זכותו של המבקש להליך הוגן לא נפגעה כלל ועיקר. אף שהבקשה הוגשה לבית משפט השלום במחצית חודש ספטמבר 2008, הדיון בה התקיים רק בתחילת חודש פברואר 2009. לאורך כל התקופה הזו הוסיף המבקש להתהלך חופשי, ויכולתו לארגן את הגנתו להפרכת טענותיו של שירות המבחן, לא נפגעה. הנה כי כן, למבקש ניתן לו יומו בבית המשפט, והוא זכה לכך גם במהלך הערעור בפני בית המשפט המחוזי.

באשר לטענה בדבר השימוש הראוי ב"חלופות התגובה" של בית המשפט בהן עוסק סעיף 20 – סוגיה זו, מטבעה, נבחנת באופן פרטני מול נסיבותיו של האדם העומד לדין, ולפיכך היא גם אינה נמנית על העניינים להן נועד קיומו של ערעור שני.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.