רע"פ 2963/03 בלאל מסארוה נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום, שהוגש נגד המערער בבית המשפט לתעבורה בנתניה, ייוחסו לו עבירות של נהיגה ללא רישיון, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח.

המבקש העלה טענה מקדמית, הנסמכת על סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק), ולפיה מנועה המדינה מלהגיש את כתב האישום הואיל וחלפה שנה מיום ביצוען של העבירות המיוחסות לו.

2.תחילה נדון התיק בפני כבוד השופטת ש' בן שלמה, ולאחר מכן הועבר לטיפולה של כבוד השופטת ר' בן יששכר שורץ. ביום 19.9.2002 הודה המבקש בעובדות כתב האישום, ונמצא אשם בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום. התובע טען לעונש, ואילו בא-כוח המבקש ביקש להגיש את טיעוניו בכתב, בסברו כי עומדת לו טענה משפטית בעניין הפעלת עונש מאסר מותנה, שהיה תלוי ועומד נגד המבקש.

אולם, בשלב מאוחר יותר שב המבקש וטען כי עומדת לו טענת התיישנות. ביום 24.10.2002 ניתנה החלטה על-ידי השופטת בן יששכר שורץ, ולפיה יש לפנות לשופטת בן שלמה בבקשת הבהרה, מה עלה בגורל טענת ההתיישנות. בהחלטה מיום 26.12.2003 כתבה השופטת בן יששכר שורץ כי:

"עמדת כב' השופטת בן שלמה הובהרה לביהמ"ש זה (בעל פה) ולפיה נוכח הפרוטוקול ולאחר בדיקת הטענה עצמאית כל צד נזנחה הטענה, כי הובן שאין התיישנות".

בנוסף, ציינה השופטת בן יששכר שורץ לגוף הדברים כי:

"ב- 21.2.1999, היום בו נערך הדו"ח, נחקר הנאשם במסגרת עיכוב ונערך דו"ח פעולה במסגרתו נשאל הנאשם, מדוע הוא נוסע בזמן פסילה. הנאשם זומן לחקירות נוספות. מכאן, נפסקה תקופת ההתיישנות המיוחדת וחלה ההתיישנות על פי סעיף 9 לחסד"פ...".

3.לאחר השתלשלות עניינים זו, נשמעו טענות הסנגור לעניין העונש, ובית המשפט לתעבורה גזר על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי ופסילת רישיון לתקופה של 5 שנים. כמו-כן, הורה בית המשפט על הפעלת שני מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים נגד המבקש, לתקופות של 3 חודשים ו- 9 חודשים, באופן חופף למאסר שהוטל עליו בתיק נשוא ענייננו.

4.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שנסב על הרשעתו בדין ועל חומרת העונש שהוטל עליו. בית המשפט קבע, כי אופן התנהלות ההליך בבית המשפט לתעבורה לא היה תקין:

"מן הראוי היה לקיים דיון מסודר בו יציג כל צד את ראיותיו ותינתן החלטה מנומקת...

ההליך בו נקט בית המשפט לפיו, הפרוטוקול בו נרשמה הודעת ב"כ המערער על חזרתו מטענת ההתיישנות לא צורף ומותב אחר אשר המשיך בדיון נתן החלטה נוספת על סמך הסברים בעל פה של השופטת אשר דנה בטענה המקדמית וראיות אשר לא צורפו, הנו פגום ואינו יכול לעמוד".

עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי שלא להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, בקובעו כי: "הטענה [בעניין ההתיישנות] אכן נזנחה בהמשך לראיות שהוצגו לעיונו של בית המשפט" וכי "החזרה פורמלית של הדיון [לבית המשפט לתעבורה] רק תאריך את עינוי הדין כאשר בפועל לא נגרם לנאשם כל עיוות דין בדחיית הטענה".

בית המשפט המחוזי הדגיש בהקשר זה, כי כבר בדיון שהתקיים בפני כבוד השופטת בן יששכר שורץ, ביום 19.9.2002, הודה המבקש בעובדות כתב האישום, וסנגורו ביקש לטעון לעניין האפשרות להפעיל את עונש המאסר על-תנאי, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש.

בית המשפט המחוזי ראה, עם זאת, להפחית מן העונש שהוטל על המבקש, והעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על תקופה של 12 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

5.כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. שלוש טענות עיקריות בפיו: האחת, כי חל בעניינו סעיף 239א לחוק ועל כן מנועה היתה התביעה מלהגיש את כתב האישום; השנייה, כי לא ניתן היה להפעיל מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, והוארך לאחר ביצוע העבירה נשוא ענייננו; והשלישית, כי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה, בין היתר לאור התמשכות ההליכים בתיק ולאור נסיבותיו האישיות.

6.דין הבקשה להידחות.

הערכאות הקודמות לא הכריעו בטענת ההתיישנות לגופה, בקבעם כי טענת ההתיישנות נזנחה. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי נפל פגם באופן הבירור של טענת ההתיישנות בבית המשפט לתעבורה ובצדק הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי לא נגרם למבקש עיוות דין, שכן זה הודה בעובדות כתב האישום וזנח את טענת ההתיישנות.

בבקשת רשות הערעור שלפני לא הצביע המבקש על נימוק המצדיק התערבות בקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי.

המבקש ביצע את העבירה נשוא תיק זה בעת שהיו תלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים, ולכן בדין הפעיל בית המשפט את אותם מאסרים מותנים. טענותיו של המבקש בדבר חומרת העונש נשקלו על-ידי הערכאות הקודמות, ובית המשפט המחוזי הפחית חלק ניכר מן המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית המשפט לתעבורה. אין מקום להתערבות נוספת, של בית משפט זה, בעניין העונש (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1) 42).

הבקשה נדחית.