רע"פ 2972/10 פאיק עמירה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2082/10, כבוד השופטים א' אפעל גבאי, א' פרקש, ר' כרמל ) מיום 25.3.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 6968/08, כבוד השופט ד' מינץ ).

לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש, עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, ועבירה של הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום ביום 3.12.2007 בסמוך לחצות הלילה הסיע המבקש ברכבו ברחוב בצלאל במרכז העיר ירושלים חמישה שוהים בלתי חוקיים, וכאשר הבחין ברכב משטרתי בקרבת מקום, הוא החל לנסוע במהירות. לאחר זמן קצר, הוא עצר והוריד מהרכב את השוהים הבלתי חוקיים, אשר החלו להימלט מהמקום אך נתפסו כעבור מספר דקות על ידי שוטרים. ביום 5.3.2009, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו, וביום 10.12.2009 גזר עליו שלושה חודשי מאסר בפועל, כמו כן הופעלו שני חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו בתיק אחר, חודש אחד ממנו במצטבר והחודש הנוסף בחופף, באופן שהמבקש ירצה בסך הכל ארבעה חודשי מאסר בפועל. בנוסף הוטל עליו מאסר מותנה. בית משפט השלום קבע כי יש לבוא חשבון עם המבקש במקרה זה, שכן לא זו בלבד שגם לאחר הכרעת הדין, הוא עודנו מתכחש למה שעשה, אלא שהוא עבר את העבירות שעה שריחף מעל ראשו מאסר על תנאי בר הפעלה בעבירה דומה.

המבקש ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ביום 25.3.2010 דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי הרשעתו של המבקש ניצבת על אדנים יציבים מבחינה ראייתית ואין כל מקום להתערב בה. באשר לעונש נקבע כי על אף שהמדובר בעונש לא קל, גם בו לא נמצא מקום להתערב. נקבע כי לחובת המבקש עומדת הרשעה קודמת בעבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי, שבגינה נגזר לו עונש קל באופן יחסי של מאסר על תנאי וקנס, בהתחשב בנסיבותיו האישיות. למרות זאת, חזר המבקש וביצע עבירה נוספת של הסעת שוהים בלתי חוקיים בתקופת התנאי, ואף ביצע עבירה נוספת של הכשלת שוטרים. בנסיבות אלה הוא לא זכאי להתחשבות נוספת בעונשו.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא התייחס לעבודה כי אין כל ראיה ישירה אשר מסבכת אותו בביצוע המיוחס לו, כמו כן לא ניתנה התייחסות ממשית לספק הסביר בהוכחת אשמתו, כאשר ההרשעה נסמכת על ראיה נסיבתית. כמו כן טוען המבקש כי העונש אשר נגזר עליו סוטה ממדיניות הענישה הראויה במקרים מעין אלו, ולטענתו לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ולהלכות הפסוקות של בית משפט זה, וכן לעקרון המידתיות בענישה.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. המקרה שלפניי לא מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הרשעתו של המבקש מבוססת על אדנים יציבים, ואין כל מקום לבחינה נוספת של סוגיה זו בבית משפט זה במסגרת ערעור שני. אשר לסוגית העונש, כפי שנקבע מעשיו של המבקש חמורים, אולם המקרה הנוכחי חמור שבעתיים, שכן המבקש לא היה נכון לנצל את ההזדמנויות שניתנו לה בעבר ולנתק עצמה ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות כאשר היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי. בנסיבות כגון אלה אין מקום לכך שבית המשפט ישליך יהבו על

הבטחותיו החדשות כי לא יחזור לסורו, ויש לנקוט בענישה מרתיעה המציבה את האינטרס הציבורי בראש סדר העדיפויות. על כן נראה כי העונש אשר נגזר על המבקש הולם את חומרת מעשיו ואת הסכנה הגלומה ממנו, וייתכן שללא השיקולים לקולה היה מקום להטיל עליו עונש חמור מכך.

סוף דבר הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.