פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 2978/20
לפני:
כבוד השופט ג' קרא
המבקש:
גד ורקשטל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.2.2020 בעפמ"ק 59942-01-20
שניתן על ידי כב' השופט אברהם הימן
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן ) בעפמ"ק 59942-01-20 מיום 23.2.2020, בגדרו נדחה ערעור על הכרעות הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' הרנוף ) בח"נ 70362-03-18; ח"נ 50953-07-16; וח"נ 50952-07-16.
רקע והליכים קודמים
1.
המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בשלוש עבירות של העמדת רכב במקום המסומן בתמרור אין עצירה בניגוד לסעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי הוכח שהמבקש העמיד את רכבו בניגוד לתמרור אין עצירה, דחה את טענות ההגנה של המבקש בדבר הגנה מתוקף חוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים ) וגזר על המבקש את קנס המקור שעמד על 250 ש"ח, בגין כל אחת מהעבירות.
2.
המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על הכרעות הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בהכרעות הדין, משום שטענותיו של המבקש נוגעות לממצאי מהימנות ועובדה אשר נקבעו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולא נמצאה כל טעות בקביעותיו. בית המשפט הדגיש כי טענותיו המקדמיות של המבקש באשר לפגמים בתוכן הודעת תשלום הקנס וצורתה, לאי עמידה בדרישות סעיף 3א לחוק חניה לנכים ולחוסר סמכות לתיעוד העבירה במצלמה, נדחו בהחלטה מבוססת ומנומקת של בית המשפט לעניינים מקומיים, קודם להכרעת הדין. בית המשפט הוסיף כי נראה שהמבקש מעוניין להתריס כנגד הרשות בתחום החניה, באופן המשחית את זמנו היקר של בית המשפט. עוד עמד בית המשפט על כך שמטרת ההליך השיפוטי היא חקר האמת ובחינה אם הראיות מעלות כי נעברה עבירה. לפיכך, השית בית המשפט על המבקש הוצאות משפט בסך של 2000 ש"ח משסבר כי לא היה מקום להגשת הערעור, אשר גזל זמן שיפוטי יקר.
המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין ומכאן הבקשה שלפניי.
נימוקי הבקשה
3.
המבקש סבור כי בקשתו מעלה טענות בעלות השלכת רוחב שלא נידונו בבית בית משפט זה. לשיטתו, פסקי הדין של הערכאות קמא מוטעים ויש לבטלם, ובפרט פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר לא התייחס לחלק מטענות הערעור. לטענת המבקש, הודעות תשלום הקנס שקיבל אינן עומדות בדרישות הדין, משלא צוינו בהן פרטי הרכב, לרבות העובדה כי לרכב יש תו נכה, וכן כי הרכב צולם והתצלום יומצא לבעליו. עוד לטענת המבקש, יש בעייתיות באופן העדת הפקח בפני בית המשפט, משהוצג בפני הפקח טופס פרטי דו"ח חניה ולא הודעת תשלום הקנס שנשלחה למבקש, ומשהפקח שהעיד לא ערך את הדו"ח. המבקש סבור כי לא היה מקום להרשיעו בביצוע העבירות ומבקר את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות, אשר פוגעות בזכותם של נכים לפנות לבית המשפט.
דיון והכרעה
4.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, למעט לעניין ההוצאות שהוטלו על המבקש.
5.
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים ביותר משיקולי צדק או חשש שנגרם למבקש עיוות דין מהותי (רע"פ 1492/19 מזרחי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (16.04.2020) (להלן: עניין מזרחי )). בענייננו, הבקשה אינה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכוללת טענות חוזרות בדבר קביעות שבעובדה. כך, גם לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק.
יתרה מכך, טענותיו של המבקש, באשר לאי עמידת הודעות הקנס בהוראות הדין, לעדות הפקח וליתר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים, מופנות כנגד קביעות שבעובדה אשר הלכה היא כי בית משפט זה לא יתערב בהן ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים ( רע"פ 9090/18
עודה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (3.1.2019) ), ולא מצאתי כי עניינו של המבקש בא בגדרם של אותם מקרים חריגים, וממילא, בית המשפט המחוזי התייחס לטענות אלה וקביעותיו מקובלות עליי.
6.
טענת המבקש באשר לחוסר הסמכות למתן דו"חות חניה תוך הסתייעות במצלמות וידאו נייחות, נדונה בעניין מזרחי , לאחר מתן פסקי הדין בעניינו של המבקש, זאת לאחר ששתי עתירות לבית משפט זה בנושא נמחקו, תוך קביעה כי דרך התקיפה הנכונה היא הגשת עתירה מנהלית (בג"ץ 867/15 אור-הכהן נ' שר הפנים (16.5.2018); בג"ץ 2776/19 אור-הכהן נ' שר הפנים (12.2.2020)). בעניין מזרחי הבהרתי כי אף אם היה נקבע כי אין לעירייה סמכות ליתן דו"חות חניה באמצעות מצלמות וידיאו נייחות, אין בכך כדי להביא לפסילה אוטומטית של הראיה (פסקה 9). הדברים יפים אף לענייננו.
7.
כך גם, לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה לא היה מקום להטיל עליו הוצאות משפט. כעולה מסעיף 79 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977, משהורשע המבקש, רשאי בית המשפט להטיל עליו הוצאות בסכום שיקבע. לשון החוק ברורה. (רע"פ 817/20 ברגמן נ' עיריית תל אביב , פסקה 4 (18.3.2020)). יתרה מזאת, החלטת בית המשפט להטיל על המבקש הוצאות, מבוססת על נסיבותיו הייחודית של המקרה דנן, ואינה פוגעת בזכות הגישה לערכאות. עם זאת, לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המבקש, אני מורה על ביטול ההוצאות שהוטלו עליו בבית המשפט המחוזי.
8.
סוף דבר, הבקשה נדחית, למעט לעניין ההוצאות.
ניתנה
היום, ב' בסיון התש"פ (25.5.2020).
ש ו פ ט