רע"פ 3002/11 עדי חיון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים לורך, בוסתן ודותן) מיום 28.2.2011 בתיק ע"פ 2341-07-10, בו נדחה (ברוב דעות) ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת שניצר-זאגא) מיום 13.9.09 (הכרעת דין) ומיום 16.6.2010 (גזר דין) בתיק ת"פ 3229/08.

ב.

המבקשת הורשעה בכך, שיחד עם שלוש אחרות, התחזתה לעובדת הביטוח הלאומי; ותחת איצטלה זאת נכנסה החבורה לביתם של ארבעה אנשים (שלוש קשישות וגבר חולה פרקינסון) וגנבה מהם רכוש רב ערך, כספים, תעודות וכרטיסי חיוב. יתר השותפות הורשעו, על פי הודאתן, בעובדות כתב האישום (שתים מהן הודו בכתבי אישום מתוקנים בהסדר טיעון, מהם נמחק אחד האירועים). המבקשת ניהלה הוכחות והורשעה, והושתו עליה 10 חודשי מאסר בפועל,

12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי לשלוש מתלוננות. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ברוב דעות (השופטות לורך ובוסתן אל דעתו החולקת של השופט דותן). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, המכוונת הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי חומרת העונש. הטענה העיקרית כלפי הכרעת הדין היא, כי לא היה מקום להעדיף אחת מהודעותיה של העדה המפלילה (שירן) על פני רעותה, וכן כי ראיות החיזוק היו חלשות. נטען גם לאי-בירורה של טענת אליבי. באשר לחומרת העונש הודגשו חלוף הזמן, היות המבקשת אם לתינוק רך וגבוליות המבקשת.

ג.

לאחר העיון, ואף שבבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת (לפי ההלכה הנוהגת כיום, וחרף המלצת ועדת אנקר הנזכרת בבקשה - שלפיה ערעור על הרשעה ברוב דעות יהא בזכות) רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)); המקרה שלפנינו - התחום לשאלת דיות הראיות במקרה קונקרטי - אינו בא בגדרים אלה. גם המחלוקת בין שופטי בית המשפט המחוזי אינה בשאלה משפטית, אלא בשאלת דיות הראיות בנסיבותיו העובדתיות של התיק.

ד.

מעבר לצורך - ומתוך התייחסות לטענות המבקשת - אציין, כי מדובר במקרה שאינו שכיח, בו עדת התביעה לא סתרה מעל דוכן העדים את הגירסה המפלילה שמסרה במשטרה; היא אף סירבה בעדותה לשלול את מעורבות המבקשת (ראו עמוד 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בנסיבות אלה, מטבע הדברים, דרישת החיזוק היא, למצער, פחותה (ובאה על סיפוקה, בין היתר , בעדותה של אירינה ביבר; בממצאי המהימנות השליליים שנקבעו לגבי המבקשת בבית משפט השלום; ובהודאות שמסרו יתר השותפות והראיות נגדן). אין מדובר במקרה בו בית המשפט נדרש לבחור בין הגירסה שמוסר העד מעל דוכן העדים, לבין הגירסה שמסר במשטרה - שכן העדה מסרה מפורשות מעל דוכן העדים, כי לא שיקרה במשטרה (השוו ע"פ 899/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ה.

אכן, סבורני כי בנסיבות היה מקום לבחינה מדוקדקת יותר של טענת האליבי, אשר אף אם לא הוצגה ככזאת במשפט (והועלתה מפורשות רק בפרשת ההגנה) עיקריה הועלו למעשה כבר בשלב החקירה. ברם, "עד האליבי" (אבי המבקשת) העיד בבית המשפט, ועדותו עמדה לנגד עיני בית המשפט (יחד עם גירסת המבקשת, אשר לא טענה מפורשות שאביה היה עמה בבית בשעות אחר הצהרים). בנסיבות אף אם יתכן שהיה מקום לבירור חקירתי נמרץ יותר של הטענה, אין בה כדי לשנות מהכרעת הדין או כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אף חומרת העונש אינה מצדיקה, בנסיבות, מתן רשות ערעור. אכן, נסיבותיה האישיות של המבקשת אינן פשוטות, ואולם גם המעשים בהם הורשעה מכוערים ביותר, טבולים בשפל מוסרי עמוק עד מאוד של פגיעה בקשישים ובחולה וניצול מחפיר של חולשתם, ואין לומר כי השתת עונש מאסר בפועל אינה סבירה בנסיבות.

ו.

אינני נעתר איפוא לבקשה וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת תתייצב לריצוי עונש המאסר במקום ובמועד שקבע בית המשפט המחוזי.