פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3018/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יחזקאל שבת
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70780/05 מיום 23.2.06, שניתן על-ידי
כבוד השופטת נ' אהד
בשם המבקש: עו"ד יגאל
טמיר
בשם המשיבה: עו"ד ענת
חולתא
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 33263/04), המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), בכך שביום 25.11.02 בשעה 13:03 רכב על קטנוע והרכיב עליו את שלושת בנותיו הקטינות ללא קסדה, בהיותו נוסע על המדרכה, בעוד שאחת הבנות יושבת מאחור ושתי האחרות עומדות מלפנים.
בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופטת נ' פראג לבוא) הרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו והטיל עליו קנס בסך 1,200 ש"ח או 12 ימי מאסר תמורתם ופסילה על תנאי מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים.
על פסק-הדין של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה, ביום 23.2.06, את הערעור בקובעו, כי המבקש ידע שהוא מסכן את בנותיו וכי המעשה מהווה מקרה חמור של נהיגה בקלות ראש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי במועד ביצוע העבירה לא הודע למבקש, כי הוא חשוד בביצוע עבירה והדבר נודע לו רק כעבור שנה ושבעה חודשים. לאור זאת, התיישנה, לטענתו, העבירה בה הואשם.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין מתעוררת במקרה זה כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, שטרם ניתנה לה תשובה על-ידי בית-משפט זה. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי שאלת פרשנותם של הסייגים הקבועים בסעיף 239א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המפסיקים את מרוץ ההתיישנות, כבר הוכרעה על-ידי בית-משפט זה בדנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' רמי בקשי , פ"ד נד(3) 556.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82
חניון חיפה בע"מ מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלילי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. סעיף 239א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע:
"239א. מסירת הודעה בעבירות תעבורה
(א) עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה."
דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' רמי בקשי , פ"ד נד(3) 556, 572 קבע, כי הסייגים הקבועים בסעיף 239א(א) לחוק סדר הדין הפלילי נועדו על-מנת למנוע מצב בו החשוד יופתע על-ידי קבלת הדו"ח כעבור שנה מיום ביצוע העבירה וכתוצאה מכך תיפגע הגנתו. וכך נקבע:
"כדי שהדבר לא יקרה, דורש התנאי שתשומת-לבו של החשוד תוסב לכך שמיוחסת לו העבירה תוך שנה מיום שזו נעברה. הדבר יכול להיעשות אם על-ידי כך שיוזמן לחקירה ואם על-ידי כך שתימסר לו הודעה על ביצוע העבירה. גם במקרה כזה אין הכרח שתתקיים חקירה, אפילו לא של החשוד. די בכך שיודע לחשוד על העבירה המיוחסת לו."
במקרה שלפנינו, קבע בית-המשפט לתעבורה בהכרעת-דינו, כי מחומר הראיות שהובא בפניו עולה, כי הודע למבקש דבר היותו חשוד בביצוע עבירת תעבורה. קביעה זו נסמכה על דו"ח משטרתי בו צוין, כי השוטר הסביר למבקש את מהות העבירה אותה עבר. כמו-כן, השוטר העיד, כי בעת כתיבת הדו"ח הוסיף ואמר למבקש בעל-פה, כי הדו"ח יגיע לביתו. עוד הסתמך בית-המשפט על העובדה, כי המבקש לא טען בעדותו, כי הופתע מהאירוע או כי אינו זוכר אותו. וכך קבע בית-המשפט לתעבורה:
"לאחר שמיעת הראיות לעניין ההתיישנות, אני קובעת, כי הודע לנאשם דבר היותו חשוד בביצוע עבירת תעבורה. הנאשם עצמו מאשר קיומו של דין ודברים עם השוטר. מאסר מסירת פרטיו לשוטר וזוכר את המקרה לפרטיו."
טענות המבקש מבוססות על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. ברם, כידוע, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה הייתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים, כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות. דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם, היא הקובעת (ראו ע"א 5118/92 חברת אלטריפי נ' סלאיימה , פ"ד נ(5) 407). טענותיו של המבקש נדונו הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור ולא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף בענין.
סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ג באלול תשס"ו
(6.9.06).
ש
ו פ ט