רע"פ 303/10 עבד אל קאדר נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה, רישיון רכב ותעודת ביטוח תקפים, ותוך אי ציות להוראותיו של שוטר. על כך הוא נדון לשנת מאסר בחופף להפעלתו של מאסר על-תנאי בן עשרה חודשים, 14 חודשים מאסר על-תנאי ופסילה מנהיגה במשך שנתיים. ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, נדחה.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא נסמך על אותן טענות שהעלה בפני ערכאה קמא, היינו, כי העונש שהושת עליו איננו תואם את חומרת מעשיו, נסיבותיו האישיות והמלצתו של שירות המבחן.

2.

דינה של הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני למעט מקרים חריגים, ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. אדרבא, לחובת המבקש נרשמו בעבר עבירות זהות ועמד נגדו מאסר על תנאי, וחרף זאת הוא לא נרתע מלחזור לסורו. מסכים אני, אפוא, עם דבריו של בית-המשפט המחוזי: " במהותה של העבירה... לעג לצווי ביהמ"ש ורמיסת החוק. המערער שלפני מבצע עבירה לאחר שהושת עליו עונש פסילה בפועל בן 30 חודש וכשמאסר על תנאי בן 10 חודשים מרחף מעל ראשו. העבירה עצמה מבוצעת בפעם השלישית. על ביהמ"ש להעביר מסר ברור, חד משמעי ותקיף, כנגד המערער, שעד כה לא השכיל להבין

קיום צווי בימ"ש ומורא חוק " (עמ' 3 לפסק-הדין).

נוכח האמור, הבקשה נדחית.