רע"פ 3053/05 מונדר סמעאן נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.3.05 (השופטים מ' נאמן, ר' ג'רג'ורה ור' שפירא) בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 7.11.04 (השופט א' מגן).

2.המבקש הואשם והורשע על פי הודאתו באי הגשה במועד של 11 דוחות מע"מ תקופתיים (עבירות לפי סעיפים 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, בקשר עם סעיף 67 לחוק וביחד עם תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976). בית משפט השלום גזר עליו 4 חודשי מאסר בפועל והפעיל עונש מאסר מותנה של 3 חודשי מאסר שנגזרו על המבקש בעקבות הרשעה קודמת בגין אי הגשת דוחות מע"מ. כמו כן, נגזר על המבקש קנס בסך 10,000 ש"ח ועונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, כאמור. בהחלטתו ציין בית המשפט שאין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי שכן, עונש המאסר המותנה שהושת על המבקש לא הרתיע אותו מלעבור את העבירות בהן הורשע.

3.בבקשתו טוען המבקש כי הסדיר את חובותיו לרשויות המע"מ ולכן סירובה של ערכאת הערעור לדחות את מועד קיום הדיון בערעורו בפעם השנייה בה ביקש זאת (לאחר שבפעם הראשונה נעתר בית המשפט לבקשתו), מנע ממנו להסדיר את חובותיו והשליך על חומרת גזר הדין שנגזר עליו. כמו כן, נטען שערכאת הערעור לא נתנה משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער המסייע בטיפול באביו ובבנו החולים.

4.ככלל, בית המשפט לא ייעתר לבקשה ליתן רשות ערעור בעניין בו כבר פסקו שתי ערכאות קודמות, אלא במקרים חריגים בהם מועלית סוגיה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להליך והכרעתה עשויה להשליך על בעלי דין נוספים (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ) פ"ד לו(3) 123, 128). במקרה דנן, עיקר טענותיו של המבקש נוגעות למשקל הראוי שיש ליתן, לטעמו, לעובדה שהוא מעורב בטיפול באביו ובבנו החולים.

טענות אלו הועלו בפני שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינו, נבחנו לגופן ונשקלו במסגרת מתן גזר הדין. הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו בקשת רשות הערעור נוגעת אך לעניין העונש שנגזר על המורשע בדין, להבדיל מערעור המוגש על הכרעת הדין עצמה (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, ניתן ביום 13.8.91)).

גם לגופו של עניין לא מצאתי להיעתר לבקשה. המבקש הורשע זה מכבר בביצוע עבירות זהות. בגין עבירות אלו, בית המשפט מצא לגזור את דינו של המבקש לקולא בתקווה שיהיה בכך כדי להזהירו לבל יחזור על מעשיו. תקווה זו התבדתה שעה שהמבקש חזר לסורו פרק זמן קצר לאחר מכן. אשר על כן, בנסיבות המקרה דנן, איני מוצאת כי העונש שהושת עליו הנו חריג ביחס לענישה במקרים דומים.

לנוכח האמור, דין הערר להידחות.