רע"פ 307/06 שאולי בר-נוי נ. דוד מלכה

1.לבית-משפט השלום קריות הוגש כתב-אישום, המייחס למבקש עבירות של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ותקיפה, לפי סעיף 379 לאותו חוק. לאחר שהחל שלב ההוכחות, ביקשה התביעה לחזור בה מן האישומים, בהסכמה, וזאת עשתה על יסוד ראיה חדשה שהמבקש הציג בפניה, ממנה עלה כי הוא לא הסיג כלל את גבולו של אחר. אדרבא, התברר כי היה זה המתלונן שתקף את המבקש, ועל כך הוא הועמד לדין ואף הורשע.

2.לאחר ביטולו של כתב-האישום, הגיש המבקש לערכאה הדיונית בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, ולחלופין לפי סעיף 80 לחוק. הבקשה נדחתה, לאחר שבית-משפט השלום קבע כי סעיף 77 אינו רלוונטי לשאלת פיצויו של נאשם שהאישומים נגדו בוטלו. באשר לבקשה לתשלום הוצאות הגנתו של המבקש מאוצר המדינה, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, נקבע כי על-אף שתנאיו של סעיף זה התקיימו במבקש, הרי שמבחינה מהותית לא קמו בעניינו העילות לתשלום פיצוי.

3.על קביעות אלו ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, וזה החזיר את הדיון לערכאה הדיונית לבחינה מחודשת של השאלה, כלום התקיימו במבקש תנאיו של סעיף 80. בתאריך 16.5.05 שב בית-משפט השלום ופסק, על יסוד אותם טעמים ששימשו בהחלטתו המקורית, כי אין יסוד לפסיקת פיצויים לזכות המבקש. המבקש ערער בשנית, וטען כי הראיה שהמציא למשיבה, ושהובילה לחזרתה מכתב-האישום, הייתה בידי גורמי התביעה עובר לפתיחת משפטו. ועוד טען, כי יש תחולה בעניינו לסעיף 77 לחוק העונשין, באשר לא רק המדינה, כי אם גם נפגע העבירה, זכאי לתבוע פיצויים מכוחו.

בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטים י' גריל וא' שיף) דחה את הערעור. באשר לפיצוי לפי סעיף 80 נקבע, כי המבקש לא הוכיח את נזקו באשר הוא לא היה עצור, ואף לא הראה כי נגרמו לו הוצאות בניהולה של פרשת ההגנה. בית-המשפט המחוזי הוסיף ובחן באריכות את עקרונות יישומו של סעיף 80, ובא לכלל מסקנה כי ענינו הפרטני של המבקש אף אינו עונה על איזו מבין העילות המהותיות הקבועות בסעיף זה. עוד נקבע, כי אף בסעיף 81 לחוק העונשין אין כדי להועיל למבקש, שהאישום נגדו בוטל וממילא אין הוא מי שזוכה בבית-המשפט (לשון הסעיף). באשר לפיצוי לפי סעיף 77, קבע בית-המשפט המחוזי כי סעיף זה נועד אמנם לפצות נפגעי עבירה, אך הסמכות לעתור להפעלתו היא בידי התביעה ואינה מסורה לנפגע עצמו.

4.על קביעות אלו נסבה הבקשה שבפני, בגדרה עותר המבקש, שאינו מיוצג, כי יינתן לו להביא את דבריו גם בפני בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה על-נספחיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. על אף הצביון העקרוני בו חפץ המבקש להלביש את בקשתו, וחרף העובדה כי ערכאות קמא נדרשו אף לסוגיות משפטיות כלליות, הרי אין ההכרעה בעניינו של המבקש נגזרת מניתוח משפטי שגוי, שיש להרהר אחריו, כי אם מנסיבותיו הפרטניות של המקרה. תכליתה של הרשות לערער לבית-משפט זה אינה עיון מחדש באופן בו יישמו ערכאות קודמות את כללי הדין על עניין מסוים שבא בפניהן, כי אם בחינה של שאלות משפטיות עקרוניות, הדורשות ליבון נוסף. הבקשה שבפני אינה מגלה שאלות מסוג זה, ומשכך אין היא מזכה את המבקש בסעד.

אכן, הסוגיה בדבר מעמדו של מתלונן שנפגע כתוצאה מביצועה של עבירה כצד להליך של בקשת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, היא שאלה נכבדה, אולם בעניינו של המבקש אין להידרש לה כלל. ההליך הפלילי שהתנהל נגדו אינו המסגרת המתאימה לדיון בבקשה לפיצוי מכח סעיף 77, באשר ההוראה הקבועה שם, המעניקה לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת, מסורה לאותה ערכאה שדנה בעניינו של מי שהורשע בביצועה של העבירה, ובמקרה שלפנינו לערכאה שהרשיעה את תוקפו של המבקש. דא עקא, המבקש עורר את סוגיית הפיצוי במסגרת הליך אחר, שהתנהל נגדו , ובגדרו של הליך זה בית-משפט השלום לא היה מוסמך להיעתר לו. לכך אוסיף, כי ככל שהמבקש סבור שהוא זכאי להיפרע ממי שהורשע בתקיפתו, ומאחר שההליך שהתנהל נגד אותו תוקף הסתיים זה מכבר והפך חלוט, פתוחה בפניו הדרך לתור אחר סעד בהליכים מתחום המשפט האזרחי.

הבקשה נדחית.