פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3073/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
כחלון יוסי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.4.13 בעפ"ג 6395-06-12 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ד' ברלינר – נשיאה, ג' קרא וח' כבוב
בשם המבקש:
עו"ד משה שרמן
בשם המשיבה:
עו"ד הילה גורני
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (עפ"ג 6395-06-12, כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג'' קרא ו- ח' כבוב ) מיום 4.4.2013.
המבקש הורשע בבית משפט השלום ביום 7.12.2011 (ת"פ 1840-08-11, כבוד השופט ב' שגיא ) על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); התפרצות למקום מגורים, על פי סעיף 406(ב) לחוק העונשין והחזקת מכשירי פריצה, על פי סעיף 409 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במועד עובר לתאריך 21.7.2011 קשר המבקש קשר עם אחר להתפרץ לדירת מגורים אשר בבעלות המתלונן. ביום 21.7.2011 הגיעו המבקש, האחר ונוסף למקום ברכב בעוד המבקש יושב ליד הנהג, כשהם מצוידים בכלי פריצה ומפתח מותאם לדירה. המבקש והאחר התפרצו בצוותא לדירת המתלונן בכך שפתחו את הדלת באמצעות המפתח שהיה ברשותם בעוד הנוסף ממתין להם ברכב. עת נעצרו השלושה נמצאו באחזקתם בלוני גז, כלי חיתוך ועוד. ביום 1.5.2012 נגזר דינו של המבקש. בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ואת עברו פלילי. בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא עומדת לחובת המבקש הרשעה מכבידה בעבירות רכוש. כן נתן דעתו בית המשפט לתכנון המוקדם של המעשים, למגוון כלי הפריצה שנמצאו באחזקתו ולהבדל העובדתי במעשיו ומעשי האחר מאלו של הנוסף אשר שהה במכוניתו. לטענת המבקש כי הוא מתחרט על מעשיו והוכחה לכך נעוצה בעובדה שלא נגנב מאום מהדירה, קבע בית המשפט כי הוא מתקשה לקבל את טענה זו משום שהמבקש לא חזר על דבריו בתסקיר שירות המבחן וכן מאחר והדברים לא קיבלו ביטוי בכתב האישום המתוקן. מבחינת שיקולים לקולה שקל בית המשפט את הודאתו במיוחס לו, שניתנה באופן ברור ומלמדת על לקיחת אחריות. כמו כן נשקל האמור בתסקיר שירות המבחן, בו לא ניתנה המלצה טיפולית מאחר ששירות המבחן סבר שלא נדרשת התערבות טיפולית וכי המבקש תיקן את דרכיו. עוד ניתן משקל לכך שבהתאם לטיעוני הסניגורים נקבע כי לא נגנב דבר מהדירה. לאחר שקלול כל זאת קבע בית המשפט כי יש להשית על המבקש עונש מאסר בפועל. משכך גזר בית המשפט עליו 11 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש למעט עבירה על פי סעיף 413 לחוק העונשין וקנס בסך 2,500 ש"ח.
על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפלה שגגה בגזר הדין. בית המשפט הדגיש את חומרת הפריצה המתוכננת היטב ולכך שקושרי הקשר, המבקש והאחר, יכלו לחזור בהם מתכנונם. באשר לטענת המבקש כי הוא מתחרט על מעשיו, בית המשפט קבע כי הוא מקבל את קביעתו של בית משפט השלום בעניין. עוד צוין בהקשר זה כי כאשר הטיעון עלה בבית משפט השלום התנגדה המשיבה להעלאת טענות שאינן נמצאות בכתב האישום המתוקן וכי כתב אישום מתוקן זה משקף את העובדות עליהן הסכימו הצדדים.
מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי עונש מאסר בפועל אינו סביר בנסיבות המקרה, וכי על אף עברו הפלילי המליץ שירות המבחן לגזור עליו שירות לתועלת הציבור. לטענתו, נסיבותיו האישיות הן קשות. כמו כן הוא טוען כי הוא הביע חרטה ובושה על מעשיו וכי לא בוצעה גניבה מהדירה. עוד טוען הוא כי יש לתת משקל למעצר הבית הארוך בו שהה. לבסוף טוען המבקש כי הוא עלה על דרך הישר, ושליחתו למאסר תקטע את הליך שיקומו ומקור פרנסתו החדש. לטעמו, מקרהו הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לתת רשות ערעור.
לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי לא בלי התלבטות, כי דין הבקשה להידחות.
הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במסגרת זאת, אין מחלוקת כי ההליך לא מעלה שאלה משפטית שטרם נידונה בפסיקה. שקלתי האם יש מקום לקבל את הבקשה בשל שיקולי צדק, אך כפי שיובהר להלן, בסופו של יום מצאתי כי העונש שנגזר על המבקש אינו חורג מהעונש ההולם את העבירה במידה המצדיקה את בחינתו ב"גלגול שלישי".
יצוין, כי באחרונה נבחן עניינם של השותפים לעבירה בבית משפט זה, ובקשתם לרשות ערעור נדחתה על ידי השופט א'
שהם (רע"פ 2966/13 נעאמנה נ' מדינת ישראל (5.5.2013)). שקלתי האם יש מקום לאבחן בין המבקש לאחרים בשל תסקיר המבחן החיובי בעניינו. אכן, לשיקולי שיקום מקום מרכזי בבואו של בית משפט זה לבחון עונשו של נאשם, ובמסגרת זאת תתחשב ערכאת הערעור אף בהליך השיקומי שהתקיים לאחר מתן גזר הדין בערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 9094/12 טספאי נ' מדינת ישראל (28.4.2013)). במקרה זה לא נעלם מעיניי התסקיר החיובי שהוגש בעניין המבקש, וכן יש משקל של ממש לחרטה שהביע כפי שבאה לידי ביטוי
בהודאתו טרם הסדר הטיעון ובהזדמנות הראשונה, וכן לכך כי בפועל לא נגנב דבר מהדירה. כן יש משקל לכך שהמבקש פתח עסק משגשג ונדמה כי הוא עושה מאמצים לעלות על הדרך הישר. מכל האמור, עולה שהעונש שנגזר על המבקש, אף שאינו חורג ממתחם הענישה הראוי בגין העבירה בה הורשע, מצוי ברף העליון של המתחם, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה. יחד עם זאת, וחרף חומרת העונש, לא מצאתי כי האיזון שביצעו הערכאות הקודמות בין שיקולי הענישה השונים חורג ממתחם הענישה במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, בהתחשב בכך שמדובר בגלגולו השלישי של ההליך.
סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.6.2013 לא יאוחר מהשעה 10:00, בימ"ר ניצן או על פי החלטת שב"ס, כשבידו תעודת זהות.
על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס.
ניתנה היום, י"ב בסיון התשע"ג (21.5.2013).
ש ו פ ט