רע"פ 3076/07 שמעון חכמון נ. יו"ר הועדה המרחבית לתכנון ובניה שרונים

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 28.3.07, בו הוחלט שלא להיעתר לבקשת המבקשים לביטול צו הריסה מינהלי למבנה שהוקם ללא היתר.

ואלו הן בקיצור נמרץ עובדות המקרה: ביום 24.1.06 הוצא, כאמור, צו הריסה מינהלי על-פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה,תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), למבנה יביל שהוקם ללא היתר על קרקע חקלאית בישוב כפר יונה. מיד בסמוך לכך, הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בקשה לביטול צו ההריסה, בה נטען כי המבנה היביל משמש כבית כנסת לציבור מתפללים גדול, וכי הוא הוקם במקום שהוקצה לכך על-ידי הרשות המקומית ובהתאם להבטחות שניתנו על ידי ראש הרשות. כן נטען כי הריסת המבנה נתבקשה לאחר שהוא היה מאוכלס למעלה מ-30 ימים. בקשה זו של המבקשים נדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר קבע כי צו ההריסה המינהלי הוצא כדין, וכי בנסיבות המקרה דנא לא מתקיימים תנאי סעיף 238א(ח) לחוק המאפשר ביטולו או התלייתו של צו ההריסה המינהלי. בית המשפט אף עמד על כך שהמבנה היביל הוצב במקום מבלי שהוגשה בקשה כדין לקבלת היתר בניה מאת רשויות התכנון, וללא שניתנה הסכמתן לכך. כן נקבע כי המבנה היביל הוצב במקום ביום 6.1.06, ולכן לא יכול היה להיות מאוכלס במשך 30 הימים שקדמו להוצאת צו ההריסה המינהלי.

על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ערעורו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית-המשפט דחה את הערעור בקובעו כי הוא אינו מוצא לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של הערכאה הדיונית,

אשר הינן מבוססות כדבעי על דברי העדים ששמעה. כן נדחו טענות המבקשים באשר לאי קיום חובת היוועצות ובאשר לקיומה של טענת הגנה מן הצדק.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה שבים המבקשים על מרבית הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. ראשית, טוענים המבקשים כי קמה להם טענת הגנה מן הצדק, מאחר והם פעלו על סמך מצג והבטחות שניתנו על ידי ראש הרשות ושאר פרנסי היישוב. המבקשים אף מלינים על כך שיושב ראש הוועדה המקומית לא קיים את חובת ההיוועצות עם ראש הרשות המקומית, כנדרש על-פי החוק, וזאת עובר להוצאת צו ההריסה המינהלי. ההתייעצות שנערכה בין השניים, כך על-פי הנטען, הייתה חלקית ולראש הרשות כלל לא היה ברור כי מדובר בהרס של בית כנסת, שהוא אישית אישר את הקמתו. שנית, נטען כי בית המשפט טעה שעה שקבע כי המבנה לא היה מאוכלס במשך 30 הימים שקדמו להוצאת צו ההריסה המינהלי. לעמדת המבקשים, מחומר הראיות עולה כי המבנה הוקם ואוכלס במחצית אמצע חודש דצמבר לכל המאוחר. לבסוף, טוענים המבקשים כי הוצאת צו הריסה מינהלי ראוי לה שתעשה תוך הפעלת שיקול דעת רחב וזהירות יתירה, בפרט כאשר מדובר במבנה המשמש בית כנסת, שהריסתו עשויה לפגוע בציבור גדול של מתפללים.

המשיב מנגד, סבור כי הבקשה איננה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, שיש בה כדי להצדיק דיון נוסף בפני ערכאה שלישית במספר. כן טוען המשיב כי עבירות על חוקי התכנון והבנייה פשו במקומותינו כאש בשדה קוצים ולפיכך שומה על רשויות האכיפה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותן, ובכלל זה צווי הריסה מינהליים, כדי לסלק בנייה בלתי חוקית ולמנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

מושכלות יסוד הן בשיטת משפטנו, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, תינתן אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ). טענות המבקשים, רובן ככולן מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט לעניינים מינהליים, הן באשר למועד בו אוכלס המבנה היביל והן באשר לאי-הוכחת הטענה בדבר הפרת חובת היוועצות בראיות מוצקות. לכן, אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". מה גם, שערכאת הערעור ממילא אינה נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות על התרשמותה מחומר הראיות ומן העדים שנשמעו בפניה. דברים אלו מקל וחומר נכונים כאשר מדובר בטענות עובדתיות אשר כבר נבחנו ונבדקו על ידי ערכאת ערעור אחת. די, אם כן, בטעם האמור כדי לדחות את הבקשה.

איני מוצא ממש אף בטענת ההגנה מן הצדק שמעלים המבקשים. המבקשים הציבו את המבנה היביל בקרקע שאינה מיועדת לכך ומבלי שנתבקש אישור כדין מן הרשות המוסמכת לכך, היא הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים. בנסיבות אלו, ומשלא פעלו המבקשים בדרך המקובלת ופנו לרשויות התכנון המוסמכות, אין להם אלא להלין על עצמם, וודאי שהם יתקשו להישמע בטענת הגנה מן הצדק. לכל אלו, אף מתווספת קביעתו העובדתית של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה לא עלה בידם של המבקשים להוכיח כי הם פעלו על-פי הסכמתן המפורשת של רשויות התכנון.

לבסוף אעיר, כי לא נעלמה מעיניי הרגישות הרבה הכרוכה בהריסת מבנה המשמש כבית כנסת. אלא, שמטבע הדברים בית משפט אינו יכול להשלים עם התופעה הפסולה של בנייה שלא כדין, הנעשית תוך קביעת עובדות בשטח והפרה בוטה של חוקי התכנון. תופעה, אשר לדאבוננו הרב הפכה לרעה חולה במחוזותינו. משום כך, עמד בית משפט זה לא אחת על חשיבות ביצועו של צו ההריסה המינהלי במועד, כאמצעי יעיל למיגור תופעת הבנייה הבלתי חוקית. בנסיבות אלו, איני רואה מקום להתערבות בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי. למבקשים עומדת כמובן האפשרות לקדם הליך בניית בית כנסת חדש במקום בדרכים המקובלות ובסיוע ראשי היישוב.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. בנסיבות אלו, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי. החלטתה של כבוד השופטת א' חיות מיום 1.4.07, באשר לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המינהלי מבוטלת בזו.